הימנעות מאיוולת קטנה לא תמנע איוולת גדולה

כל הפרסומים / תהליך השלום הישראלי פלסטיני

אחד הציטוטים הידועים של שר החוץ המיתולוגי של ישראל, אבא אבן, הוא ש"מדינות נוהגות בתבונה רק לאחר שניסו את כל האפשרויות האחרות". הציטטה הזו יוצאת מתוך הנחה שמנהיגים – גם אם הם מתנהגים באווילות בשל סיבות פוליטיות או אידאולוגיות – בסופו של דבר מקבלים החלטות באופן רציונלי. ואולם, התנהגות ממשלת ישראל הנוכחית, שחותרת ככל הנראה לספח חלקים מהגדה המערבית, מלמדת כי האפשרות שמדינות מתנהגות באופן אווילי היא ממשית.

ברברה טוכמן בוודאי אינה מתהפכת בקברה, שהרי בספרה המצוין "מצעד האיוולת" הראתה כיצד מנהיגים מתנהגים בטיפשות. כדי להגדיר החלטה כאווילית היא צריכה, על פי טוכמן, להיראות כזו בזמן אמת, וזה המצב ביחס לרעיון הסיפוח. חוסר ההיגיון בכוונת הסיפוח הישראלית אינו נובע רק מההערכה שהיא עלולה לפגוע באינטרסים של ישראל מול הפלסטינים, מדינות ערב, האיחוד האירופי ואף ארה"ב. חוסר ההיגיון נובע מכך שסיפוח עלול ליצור מצב בלתי הפיך שמרבית הישראלים אינם רוצים להיות בו.

ב-1969, זמן לא רב אחרי מלחמת ששת הימים והשתלטות פתח ויאסר ערפאת על אש"ף, פורסמה התוכנית המדינית של הארגון להקמת מדינה חילונית, דמוקרטית, שתכלול מוסלמים, יהודים ונוצרים בפלסטין. התוכנית נתפשה, ובצדק, על ידי היהודים כמרשם לחיסולה של ישראל ולכן נדחתה על ידי כל המפלגות הציוניות. קצת יותר מ-50 שנה אחר כך, מדינת ישראל מתקדמת, אט אט – ועם צעדי הסיפוח, במהירות – לקראת יצירתה של מדינה אחת, שתהיה לא חילונית ולא דמוקרטית. במלים אחרות, מה שנדחה ללא היסוס לפני כ-50 שנה, עומד להתקבל עתה על ידי הממשלה והציבור בכללותו בגרסה יותר קיצונית מבלי שהדבר נדון בצורה רצינית. אירוני לקרוא כי יהושפט הרכבי, ראש אמ"ן ומומחה לנושא הפלסטיני, כתב כבר ב-1986 כי "מדיניות הסיפוח תביא למימוש רעיון אש"ף של המדינה הדמוקרטית הפלסטינית".

כיצד הגענו למצב הזה? המערכת הפוליטית בישראל, המבוססת על ממשלות קואליציה (לעתים עם רוב קטן ביותר) מעדיפות שלא לקבל החלטות מכריעות, במיוחד בסוגיות שנויות במחלוקת, כדי לא לזעזע את המשך שלטונן. מאז נכבשו ב-1967, היו השטחים הכבושים – ובמיוחד הגדה המערבית – נושא שנוי במחלוקת בין מצדדי ההתיישבות שם ובין מתנגדיה. התוצאה היתה מדיניות של "סטטוס קוו" שבפועל העניקה הכשר להקמת התנחלויות בשיטת "עוד דונם ועוד עז".

מעולם לא התקבלה בממשלה החלטה אסטרטגית ליישב או לספח את הגדה, וגם "תוכנית אלון" בתקופת שלטון מפלגת העבודה נותרה מדיניות לא רשמית. בניגוד לסברה קיימת, לא היתה כאן תוכנית קונספירטיבית מודעת ליישוב הגדה או לסיפוחה. ואולם, אי-ההחלטה של ממשלות ישראל והנחישות של המתנחלים – בעידוד ממשלות או שרים מסוימים – הצליחו "להרדים" לא רק את הקהילה הבינלאומית, אלא גם את מרבית היהודים בישראל המתנגדים למדיניות זו.

הפתרון המוסכם והמקובל לסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא חלוקה של ארץ ישראל (פלסטין). מאז 1937 ועד היום הוצעו תוכניות שונות לחלוקה – המשותף לכולן הוא שבכל פעם לפלסטינים הוצע פחות. הגדילה לעשות תוכנית טראמפ, המאיימת לשלול מהפלסטינים עוד כשליש מהשטח שיועד להם בהסכמי אוסלו, שכלל כ-22% בלבד משטח פלשתינה המנדטורית. במידה רבה, תוכנית טראמפ היא היפוכה של תוכנית פיל הבריטית מ-1937, שהציעה 15% בלבד משטח המנדט למדינה יהודית. כזכור, שני הצדדים דחו את תוכנית פיל.

כ-80 שנה לאחר שעלה רעיון תוכנית החלוקה בפעם הראשונה, ישראל פועלת במודע ובנחישות לחיסולו של הפתרון הזה. סיפוח חלקים מהגדה – בין אם הוא יכלול כמה אחוזים בודדים (שטח ההתנחלויות), 17% (שטח בקעת הירדן) או כל השטח שהוקצה בתוכנית טראמפ (30%) – משמעו שישראל חותרת לחיסולה של אופציית שתי המדינות.

רעיון הסיפוח עשוי שלא להתממש, וזאת בשל שילוב של כמה סיבות: ראשית, התעקשות אמריקאית שהסיפוח ילווה בנקיטת צעדים מקבילים ליישום תוכנית טראמפ – דהיינו, הקמת מדינה פלסטינית בשאר חלקי הגדה המערבית; שנית, התנגדות עזה של האיחוד האירופי, כולל ידידותיה של ישראל ובראשן גרמניה; שר החוץ הגרמני הגיע לישראל בשבוע שעבר ככל הנראה כדי להביע את ההתנגדות הגרמנית והאירופית; ולבסוף, התנגדות המתנחלים למחיר שהם ייאלצו לשלם עבור הסיפוח – דהיינו, הקמת מדינה פלסטינית.

נתניהו, שלא ירצה להותיר עוד הבטחה חסרת מימוש במיוחד בתקופת משפטו, עלול לדחוף למימוש "סיפוחון" קטן שיראה כי מצד אחד לא נסוג לחלוטין, אך מאידך נהג גם כמדינאי אחראי "השועה" לקולות הביקורת. החלטה כזו עלולה להתגלות כניצחון פירוס, משום שהיא תותיר את מצדדי הסיפוח עם חצי תאוותם בידם, ואילו מתנגדי הסיפוח יראו בכך צעד תוקפני ומאיים המחייב תגובה.

ואולם, גם אם ממשלת ישראל, כפי שציין אבא אבן, תקבל בסופו של דבר החלטה רציונלית ולא תספח – וזו כאמור שאלה שטרם ניתנה עליה תשובה – המסקנה תהיה כי ישראל אינה מעוניינת בהקמתה של מדינה פלסטינית. זאת, משום שהנסיגה מהרעיון לא היתה משום שישראל שואפת באמת ובתמים לפתור את הסכסוך בדרכי שלום באמצעות משא ומתן, אלא משום שהיא נאלצה לסגת בשל הנסיבות והלחצים שהופעלו עליה. במלים אחרות, הימנעות מאיוולת קטנה (סיפוח) לא תוכל לשנות את האיוולת הגדולה, והיא המשך השליטה בגדה המערבית.

מרבית היהודים בישראל אינם נותנים דעתם למה שקורה בשטחים. למען האמת, מרביתם לא רואים בנושא המדיני בכלל, ובשאלת הסיפוח בפרט, נושא מרכזי. לפי סקר חדש של "קואליציית שתי המדינות", רק 3.5% מהנשאלים סבורים שזה צריך להיות אחד משני הנושאים החשובים בטיפול הממשלה. אולם, הציבור שתומך בסיפוח מוכן לעשות זאת גם במחיר של פגיעה בהסכמי השלום עם ירדן ומצרים (60%) והתגברות פעולות טרור נגד חיילים ואזרחים (43.5%). נתונים אלה צריכים להדליק נורה אדומה אצל כל אחד בישראל, משום ששום סיפוח לא שווה את התוצאות הללו.

החדשות הטובות היחידות שצמחו מכל משבר הסיפוח הוא שהדיון על עתיד השטחים הכבושים עלה מחדש. הדיון צריך להתמקד מעתה בפתרון של הבעיה הפלסטינית. זה מה שהעוסקים במלאכה – במודיעין, בארגוני החברה האזרחית ובאקדמיה – אומרים, אבל מי מאזין?

 

המאמר פורסם בבלוג של מכון מיתווים באתר "הארץ", 10 ביוני 2020.

ניוזלטרצרו קשרSupport Mitvim