שיתוף הפעולה המתקיים מאחורי הקלעים בין ישראל ואיחוד האמירויות הערביות הפך כבר לסוד גלוי. אחד הביטויים שלו היה בעיצומו של משבר הקורונה, כשמשלוח של מאה אלף ערכות של בדיקות קורונה הגיע מהאמירויות לישראל באמצעות המוסד באמצע מרץ 2020.
חודשיים מאוחר יותר, הגדילה האמירויות לעשות, כשמטוס של חברת התעופה הלאומית שלה, ללא סמלי זיהוי, נחת בנמל התעופה בן-גוריון כשהוא נושא ציוד הומניטרי להתמודדות עם המגיפה. ציוד זה יועד לפלסטינים בגדה המערבית וברצועת עזה. למרות הניסיון לכאורה להסתיר את הגעת המטוס "המולבן", שלט גדול בקדמת המטוס, שפורסם בכל אמצעי התקשורת, הכריז בערבית ובאנגלית, כי מדובר בסיוע של האמירויות לפלסטין במאבק נגד הקורונה.
הצעד האמירתי היה מחוכם מבחינה תקשורתית והומניטרית, ושירת היטב את האינטרסים שלה מבלי לסבך אותה בסכסוך הישראלי-פלסטיני: מצד אחד, היא הפגינה סולידריות עם הפלסטינים בעת צרה. אם קטאר השכנה, שנמצאת ביריבות מרה עם האמירויות (וערב הסעודית) ומוחרמת על ידה, מעבירה כסף עבור פקידי חמאס בעזה בלבד, הרי הסיוע האמירתי ניתן לכל הפלסטינים. מצד שני, היא מחזקת את יחסיה עם ישראל, שאינה יכולה או רוצה להתנגד, זאת במיוחד כשהמהלך מתפרסם באמצעי התקשורת ומעניק הכשר נוסף ליחסים הבילטרליים.
היה זה ניסיון של האמירויות לגבש לעצמה תדמית חיובית בזירה הבינלאומית, באמצעות קידום פרויקטים מעולם הדיפלומטיה של העוצמה הרכה – במקרה זה סיוע רפואי – וזאת בתקופה שהיא עצמה צועדת לעבר משבר כלכלי חמור בעקבות הירידה הדרמטית במחירי הנפט. לקידום מדיניות זו יש יתרונות פוליטיים ברורים שבטווח הארוך מתורגמים גם לרווחים כלכליים.
עם נחיתת המטוס האמירתי בישראל, הודיעה הרשות הפלסטינית כי היא מסרבת לקבל את המשלוח בטענה שהיא אינה מעוניינת לשמש גשר לנורמליזציה בין ישראל והאמירויות. בעקבות המשבר שנוצר בין ישראל והרשות על רקע תכנית השלום של נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ, והכוונה של ישראל לספח חלקים מהגדה, לא היה בהצהרה זו כדי להפתיע.
אף שהאמתלה הפלסטינית לדחיית הסיוע אינה מופרכת, המהלך המחוכם נפל קורבן למחלה אחרת, והיא היריבות הבין-ערבית, או במקרה הזה היריבות בין האמירויות והרשות הפלסטינית. ליתר דיוק – היריבות היא בין יו"ר הרשות הפלסטינית אבו מאזן לבין מוחמד דחלאן, מבכירי פתח והרשות, שנאלץ לנדוד לאמירויות ב-2011 אחרי שהואשם בניסיון להדיח את אבו מאזן.
מאז גלה דחלאן לאבו דאבי, אמירות הבירה באיחוד, רגלו של אבו מאזן לא נחתה שם והוא לא חסך ביטויי עוקצנות וסלידה מהמדינה ושליטיה. מנגד, האמירויות המשיכה להביע תמיכה בעם הפלסטיני ודאגה להעביר בכל דרך את המסר כי תמיכה זו יכולה לעבור שלא דרך הנהגת הרשות. הסיוע ההומניטרי של האמירויות לפלסטינים מעולם לא חדל, אך הוא הועבר באופן קבוע דרך גורם שלישי כמו אונר"א או הצלב האדום. אם הרשות קיבלה ישירות סיוע, זה היה מתחת לשולחן.
הסיוע לעזה, לעומת זאת, עבר בתיאום מלא עם חמאס דרך הצלב האדום או ישירות דרך אשתו של דחלאן, ג'לילה. היו תקופות שבהן חמאס פתח דלת רחבה יותר לסיוע של איחוד האמירויות והיו תקופות שבהן הדלת נסגרה. הסיבה לשינויים אלה נעוצה ביחסים מתוחים לא פחות בין האמירויות וקטאר על השפעה ופטרונות ברצועת עזה. כשקטאר התעקשה, חמאס הפסיק את קבלת המשלוחים מהאמירויות.
המשלוח ההומניטרי של איחוד האמירויות תואם עם ארגון הבריאות העולמי. מי שדאגה לתיאום זה היא לא אחרת משגרירת האמירויות לאו"ם, לאנה נוסייבה, אזרחית האמירויות ובת לאחת המשפחות הפלסטיניות המיוחסות מירושלים, ובתו של זכי נוסייבה המכהן כשר בממשלת האמירויות – היחיד שאינו ממוצא אמירתי. לאנה עצמה ודאי לא התלהבה מנתיב ההגעה של המשלוח. פלסטינים רבים רואים בנתיב הישראלי קידום נוסף של הנורמליזציה של ישראל בעולם הערבי, על חשבונם.
כמוה, גם דחלאן ודאי שלא עודד מסלול זה, דווקא בגלל יעד המשלוח – הגדה המערבית. דחלאן היה מעדיף להמשיך לשחק בקלפים שעוד נותרו לו בעזה, מעוז הכוח המקורי שלו, ולא לחזק את יריבו ברמאללה. בהיבט זה, הסירוב של הרשות לקבל את הסיוע ההומניטרי שיחק לידיו כשהציג את אבו מאזן כמי שאינו דואג לאזרחיו בגלל החלטות פוליטיות.
המאמר פורסם ב"וואלה!", 15 ביוני 2020
