בתנועת הפת"ח ובהנהגת התנועה הלאומית הפלסטינית שורר משבר פנימי עמוק. מאז השתלט יאסר ערפאת מנהיג הפת"ח בשנת 1969 על מוסדות אש"ף והנהיג קו של הכלה פוליטית משולבת ביד קשה כלפי מתנגדיו, התאפיינה התנועה הלאומית הפלסטינית בשלטון ריכוזי. מחמוד עבאס, כשליט אבסולוטי, ירש מקודמו יאסר ערפאת שלושה כובעים: בנוסף להיותו יו"ר הוועד הפועל של אש"ף ונשיא הרשות הפלסטינית, עבאס מכהן גם כיו"ר תנועת הפת"ח, שהיא המפלגה השולטת במוסדות אש"ף ומהווה את עמוד השדרה הפוליטי של הרשות הפלסטינית. ההצדקה הפלסטינית שניתנה לכינון שלטון ריכוזי שכזה הייתה מורכבות
המשא ומתן שהתנהל בשנות התשעים עם ישראל.
עבאס, שנמצא בישורת האחרונה של כהונתו, רוצה ליצור מורשת, לקבע קווי מדיניות ולסמן את יורשו. שאלת היורש עלולה להצית מלחמות פנימיות בפת"ח, שעל אף אחיזתה בקהלים רבים בחברה הפלסטינית, היא איננה משכילה לאחד את הפלגים הרבים המרכיבים אותה ולהתבסס כמפלגת שלטון. למרות המחלוקות הפנימיות, קיימת תמימות דעים בקרב חברי התנועה שיש לעשות ככל הניתן על מנת למנוע מתפקיד הנשיאות הפלסטינית ליפול בהליך דמוקרטי או אחר לידי תנועת החמאס. היציבות בגדה המערבית ותהליך בניית המוסדות הפלסטיניים הם הישגים שנזקפים לזכותו של עבאס. ואולם, בכל הנוגע לסימון יורשו בשלושת התפקידים בהם הוא מחזיק, נראה כי הוא כשל.
