המשחק המסוכן עם הסימבוליקה הישראלית-פלסטינית

יולי 2021

מצעד הדגלים בירושלים משך תשומת לב מיוחדת בישראל, בצד הפלסטיני ובזירה הבינלאומית. מקבלי ההחלטות בישראל נדרשו להכריע בשאלת קיומו, בסוגיית התוואי שלו ואם יעבור דרך נקודות רגישות כמו שער שכם והרובע המוסלמי. היה זה המבחן הראשון של הממשלה החדשה, זמן קצר אחרי כניסתה לתפקיד, וחודש בלבד אחרי שמצעד דומה שיחק תפקיד בהסלמה מול חמאס ובהידרדרות אל מבצע "שומר החומות".

הוויכוח על מצעד הדגלים ("ריקודגלים") מתעורר מדי שנה לקראת יום ירושלים. גם שופטי בג"ץ נדרשו לנושא לאורך השנים. במוקד עומדת הביקורת על כך שמעבר החוגגים ברובע המוסלמי (ובעבר גם בשייח' ג'ראח) הוא מהלך של פרובוקציה והתגרות, וזאת במיוחד נוכח השמעת קריאות גזעניות, ולעתים גם התנכלויות אלימות, מצד המשתתפים נגד התושבים הערבים. לקראת המצעד נוהגת המשטרה לסגור את בתי העסק שנמצאים לאורך התוואי ברובע המוסלמי. ההתנגדות גוברת במיוחד כשהאירוע מצטלב עם הרמדאן ומתפללים רבים מגיעים לאל-אקצא. מצדדי המצעד טוענים שהם מממשים את זכותם לחופש ביטוי ומדגישים את רצונם להפגין את הריבונות הישראלית בירושלים. המבקרים מדגישים מנגד את הפגיעה ברגשות ובאינטרסים של התושבים הפלסטינים, ואת הסכנה להסלמה כללית.

סוגיית המצעד מתחברת לדיון תיאורטי שהתפתח בחקר הסכסוכים סביב המושגים "ריטאולים במחלוקת" (Contentious Rituals) ו"ריטאולים של פרובוקציה" (Rituals of Provocation). מדובר בפעולות סימבוליות ופומביות שנעשות באופן מתריס כנגד הצד היריב, במרחב שנוי במחלוקת ובתנאים של סכסוך לאומי, אתני, דתי או תרבותי. ריטואלים אלו משלבים ממד תרבותי ופוליטי ונוגעים בסוגיות ובסמלים שנמצאים בלב הסכסוך ומשמשים במקרים רבים מקור לחיכוך, מתח ואף לעימותים אלימים.

הדוגמה המרכזית בתחום זה היא מצעדי הארגון הפרוטסטנטי "המסדר הכתום" (Orange Order) על רקע הסכסוך בצפון אירלנד. מצעדים אלו מבוססים על מסורת עתיקה שמקורותיה במאה ה-18 והמרכזי מביניהם מתקיים ב-12 ביולי לציון ניצחונו של המלך ויליאם השלישי ב-1688. מצעדי "המסדר הכתום" הפכו למקור מרכזי של מתח בצפון אירלנד בשל העובדה שהמסלול עובר בשכונות או ביישובים של הקהילה הקתולית. המחלוקת בנושא התגברה ושימשה מקור לעימותים אלימים דווקא על רקע תהליך השלום בצפון אירלנד בשנות התשעים וגם אחרי החתימה על הסכם השלום ב-1998. כדי להתמודד עם הבעיה הוקמה בצפון אירלנד "ועדת המצעדים" (Parades Commission) שבסמכותה להטיל מגבלות על מצעדים שנויים במחלוקת, ולהורות בין השאר על שינויי תוואי. המחקר על ריטואלים במחלוקת מתייחס גם לתהלוכות דתיות של קבוצות הינדיות העוברות דרך שכונות מוסלמיות ברחבי הודו ותורמות להתגברות המתח האתני.

בישראל היו לאורך השנים מקרים שונים של ריטואלים סימבוליים ששימשו טריגר להתנגשויות אלימות, ולעתים אף גבו מחיר בחיי אדם. באוגוסט 1984 למשל הכריז יו"ר תנועת כך, מאיר כהנא, על כוונותו לבקר באום אל-פאחם ולהציג את תוכנית הטרנספר שלו. הדבר הוביל למחאת המונים והתנגשויות עם המשטרה. גם הר הבית שימש זירה למהלכים שכאלו. באוקטובר 1990 הכריזה תנועת "נאמני הר הבית" על כוונתה לערוך במתחם הקדוש טקס להנחת אבן פינה לבית המקדש השלישי. המשטרה מנעה את גישתם של חברי התנועה לאתר, אך השמועות על הטקס הציתו מהומות ועימותים שבמהלכם נהרגו 17 ונפצעו כ-200 מוסלמים. כעשור לאחר מכן, בספטמבר 2000, ערך יו"ר האופוזיציה אריאל שרון ביקור מתוקשר בהר הבית תחת אבטחה כבדה, הצית מחדש את הסכסוך ובישר על תחילתה של אינתיפאדת אל-אקצא. אותו ביקור התקיים אחרי שההנהגה הפלסטינית ביקשה מישראל למנוע אותו, ונענתה בשלילה. כל זאת זמן לא רב אחרי כישלון ועידת קמפ דיוויד ופיצוץ השיחות עם הפלסטינים על עתיד ירושלים.

ביקור שרון בהר הבית מדגים גם את האופן שבו ריטואלים שנויים במחלוקת משמשים ככלי במשחק הפוליטי הפנימי. המארגנים שמובילים אירועים אלו שואפים לגייס תמיכה ציבורית למאבקם, לעורר תשומת לב וללחוץ על הממשלה לאמץ קו תקיף יותר בסכסוך. מקבלי ההחלטות מצדם צריכים להכריע אם לאסור על קיום האירוע או להגביל אותו, לעמוד בפני האשמות פנימיות על "חולשה" או פגיעה בחופש הביטוי, או לחילופין – לאפשר את האירוע ולהסתכן בהסלמה, אלימות ואיבוד שליטה על האירועים.

ממבט ראשון נראה שמארגני הריטואלים הללו מרוויחים מכל תרחיש אפשרי. בין אם האירוע מתקיים לבסוף או לא, הוא מקבל תשומת לב תקשורתית ומביך את הממשלה. אלא שלעתים אותם מארגנים יוצאים כששכרם בהפסדם – אם מטרת האירועים היא להפגין ריבונות, שליטה ועליונות במרחב מסוים, בפועל התוצאה היא שאירועים המאבדים שליטה דווקא מגבירים את התחושה שמדובר במרחב שנוי במחלוקת ומעצימים את השיח על הרגישות של המקום. כפי שטוען החוקר יצחק רייטר במחקרו על מאבקי השליטה בהר הבית, הניסיון מלמד שבמקרים רבים התוצאה הייתה הפוכה מכוונת המארגנים, כלומר החלשה וערעור של השליטה במרחב. אחרי ביקורו של שרון, למשל, נסגר ההר למבקרים לא מוסלמים למשך שלוש שנים.

המאמר פורסם "בהארץ", 7 ביולי 2021.

ניוזלטרצרו קשרתמיכה במכון