כל הפרסומים
/ שיפור מדיניות החוץ הישראלית
בקרב עמיתיי לשמאל המדיני מתקיים ויכוח על השלכות "הסכמי אברהם" עם איחוד האמירויות, בחריין וסודאן – על הסוגייה הפלסטינית שיקרה לליבנו.
יש בינינו החושבים, שהסכמים אלה משמעותם זניחת הסוגייה הפלסטינית ויצירת מצב חדש בו ישראל יכולה להמשיך את הכיבוש הרעיל מבחינה מוסרית ודמוגרפית מבלי לשלם על כך מחיר, ואפילו להשיג לכך לגיטימציה אזורית על ידי נורמליזציה של יחסיה עם המדינות הערביות באזור.
אחרים, ואני ביניהם, חושבים שיש בהסכמים הללו פוטנציאל חיובי, לא רק בהשתלבות של ישראל במרחב, אלא גם בפוטנציאל ההשפעה החיובית שלהם על הסוגייה הפלסטינית וגם על יחסי יהודים-ערבים במדינתנו, גם אם זו לא הייתה כוונתם של טראמפ ונתניהו.
ישנן דוגמאות רבות בהיסטוריה של מנהיגים שקידמו אג'נדה המנוגדת לזו שלהם בשל נסיבות משתנות. הפילוסוף הגרמני הגל כינה תופעה זאת בשם "עורמת התבונה". טראמפ ונתניהו העדיפו למנף את "עסקת המאה" כדי לקדם סיפוח וכדי לרַצּוֹת את לובי המתנחלים אצלנו ואת לובי האוונגליסטים שם, אך כשהתברר לשליחו של טראמפ לקידום היוזמה ג'ארד קושנר מבעלות הברית הערביות של ארה"ב, שסיפוח לא יאפשר להם לתמוך במדיניות של טראמפ, החליט לקדם במקום זאת את "הסכמי אברהם" ולהכריז על ניצחון.
זכורות, למשל, החלטות ראש הממשלה שרון באשר ליציאה החד צדדית מרצועת עזה והקמת גדר ההפרדה, שלא נועדו לקדם את פתרון שתי המדינות. אולם נראה כי ההיסטוריה תשפוט שבשני המקרים התוצאה בהחלט קידמה את חזון שתי המדינות ואת ההבנה שיש לחלק את הטריטוריה בין הירדן לים כדי להציל את הציונות מקטסטרופה דו לאומית.
אחת ההשלכות החיוביות של הסכמי אברהם היא בפוטנציאל השינוי ביחס של רוב יהודי ישראל לערבים בכלל ולערביי ישראל בפרט.
עצובה בעיני העובדה שרבים מהיהודים שהגיעו לארץ ממדינות ערב מתכחשים לזיהוי בין תרבותם לבין התרבות הערבית, ובניגוד ליהודים רוסים, גרמנים, אתיופיים, או אמריקאים רבים – הם מסרבים לכנות את עצמם יהודים ערבים. העובדה שמעט מדי יהודים לומדים ערבית (ואם כבר בוחרים ללמוד אותה הם עושים זאת במטרה לשרת ביחידות מודיעיניות) מונעת מאיתנו להיפתח ליופי שיש בתרבות הערבית ולעובדה שיש בינינו לבין הערבים הרבה מהמשותף.
יש לזכור שבניגוד לברית היהודית–נוצרית (Judeo – Christian), שמוזכרת רבות בחיוב על ידי הימין כברית נגד האסלאם, דווקא במדינות נוצריות בוצעו הפוגרומים והטבח הנורא ביותר בבני עמנו ובחסותן צמחה האנטישמיות ההיסטורית. בתקופת הזהב של הערבים בספרד חיו יהודים ומוסלמים בהרמוניה וכבוד הדדי. האינקוויזיציה בספרד העלתה למוקד את היהודים שסירבו להתנצר, אחרי הכיבוש מחדש של האי האיברי (רקונקיסטה). כך גם היה לפני תחילת הסכסוך היהודי–ערבי בתחילת המאה הקודמת, כשקהילות יהודיות פרחו במצרים, מרוקו, עירק וכו'.
אין בכוונתי להמעיט בחשיבות הקשר בין היהדות לנצרות המודרנית, בעיקר מאז שהכנסייה הקתולית שינתה את עמדתה התאולוגית שהאשימה בעבר את היהודים בצליבת ישו. הכנסייה הקתולית בהובלת האפיפיור הנוכחי, שהוא יודופיל מובהק, התקרבה ליהדות ושינתה לחלוטין את היחס לישראל. גם את התמיכה האוונגליסטית יש לקבל בשמחה למרות שהיא אינסטרומנטלית, מכיוון שלפי התאולוגיה שלהם הצלחתנו כאן בארץ הקודש תוביל למלחמת "גוג ומגוג" בין "בני האור לבני החושך" במגידו, שבה שני שלישים מאתנו ימותו והשאר יתנצרו כדי שישו המשיח ישוב ואיתו הגאולה. הפתרון הפרקטי לסוגייה התאולוגית הוא להמתין להגעתו של המשיח ואז לבדוק אם מדובר בישו בנה של מריה או משיח בן דוד.
בכל מקרה, בחזרה לסוגייה של יחסי יהודים ערבים – הקמת מדינת ישראל והסכסוך הישראלי ערבי המדמם יצרו בקרב רבים מיהודי ישראל את הדימוי שערבי הוא בהכרח אוייב, שרוצה בחיסולנו. השלום עם מצרים וירדן לא שינה משמעותית את הגישה הזאת משום שהיה שלום בין ממשלות ולא בין אנשים.
לעומת זאת, "הסכמי אברהם", לכל הפחות באמירויות, מסתמנים כבעלי פוטנציאל לשלום בין אנשים ולחילופים תיירותיים, תרבותיים וכלכליים.
השינוי ביחס הסטריאוטיפי השלילי של רבים מיהודי ישראל כלפי ערבים כתוצאה מ"הסכמי אברהם" נושא בחובו פוטנציאל חיובי ביותר גם ליחסי יהודים–ערבים בישראל, וגם בתובנה של ישראלים רבים שלפיה הפלסטינים אינם בהכרח אוייב, ובמקום להתגונן או לתקוף אפשר לקדם יחסים של פיוס והרמוניה איתם. נקווה שמנהיגינו ידעו לממש את הפוטנציאל זה שכולנו ניהנה מפירותיו.
**המאמר פורסם באתר זמן ישראל, 07 באוקטובר 2020.
