הציונות קיבלה קריאת השכמה מדכאת מהאג

נדב תמיר פברואר 2021
Photo: Yossi Zamir מאמרי דעה ופרשנות / שיפור מדיניות החוץ הישראלית

החלטת בית המשפט הפלילי הבינלאומי בהאג, שלפיה נתונה לו סמכות בעתירות הנוגעות להקשר הישראלי–פלסטיני, מעוררת שלל רגשות ומחשבות סותרות ומייסרות.

מצד אחד, המחשבה על כך שקצינים ישראלים יהיו מנועים מלצאת מגבולות המדינה, או חלילה ייאסרו ויוסגרו, מעוררת בי חלחלה. אני אמנם פעיל שלום, אבל איני פציפיסט. יש לי הערכה רבה לתפקידו של צה"ל בהגנה על ישראל. שירתי בתפקיד משמעותי בצבא וגם ילדיי שירתו ומשרתים כפי שחונכו בבית. אף שיש חריגים קשים, כפי שצפוי בארגון כה גדול, אני מאמין שצה"ל ככלל הוא מקור אור בחברה הישראלית.

אני חושש מאד שאנשי צבא בעבר ובהווה ישלמו את המחיר על היהירות, הערכים המשובשים והטיפשות של הדרג המדיני. כבוגר מלחמת לבנון הראשונה קיבלתי תזכורת מהסדרה המעולה של כאן 11 "לבנון" על האיוולת הטרגית של הכניסה והשהייה הארוכה והמיותרת ברצועת הביטחון. כך חשתי גם כשצפיתי בכמה סצינות מ"שעת נעילה" (לא יכולתי לעמוד בצפייה מלאה בזוועה) וגם בפרק בסדרה "אויבים" על אנואר סאדאת, שהזכירו עד כמה מיותרת וטרגית הייתה מלחמת יום הכיפורים, וכמה סבל היה נמנע לו קיבלו מנהיגינו את ידו המושטת של הנשיא המצרי לפני המלחמה כפי שקיבל אותה מנחם בגין בסופו של דבר.

ארצנו מלאה קברים מיותרים ונפשות מצולקות שהאמינו בכל מאודן שהן מגינות על הארץ, אבל נשלחו למשימות שלא תרמו להגנתנו, ובמקרים רבים ההיפך הוא הנכון. לא מפתיעה העובדה שרוב קציני צה"ל הבכירים ובכירי המוסד ושב"כ הופכים לאחר פרישתם לתומכי שלום ושימוש בכלים דיפלומטים. הם מבינים את הנזק שגורמת המדיניות הנוכחית הן להגנה הפיזית על המדינה והן להגנה על הערכים המוסריים שלנו.

בשל כך, מצד שני, אני מצפה להתפתחויות שיהוו עבורנו קריאת השכמה ויסיימו את ההדחקה שבה אנו שרויים. אני מזדעזע כל פעם מחדש מהאדישות של הציבור הישראלי למציאות הכיבוש, גם מבחינה מוסרית וגם מבחינת ההשלכות האסטרטגיות שלו על עתיד הציונות.

לאחרונה חלה החמרה במצב בשטח בשל הרוח הגבית שנתן ממשל טראמפ ובשל הניסיון לקבוע עובדות בשטח לפני שממשל ביידן מסיים את שלב המינויים ונכנס לעבודה מלאה. בשטח חלה עלייה מדאיגה בצעדים שנועדו למנוע את האפשרות להסדר, כמו גם אלימות של מתנחלים כלפי האוכלוסייה הפלסטינית בחסות גורמים בצבא. האירועים הללו אינם מדווחים כמעט בתקשורת הישראלית ואינם מעניינים את רוב הציבור.

אני גם שמח על כל הכרה של גורם בינלאומי בריבונות פלסטינית ועל כל הצטרפות פלסטינית לארגונים בינלאומיים, מתוך תקווה שאלה יהוו חלק מתהליך שיוביל להקמתה בפועל של מדינה לצד ישראל וימנע את הקטסטרופה הדו-לאומית שאליה מוביל הסטטוס-קוו הרעיל.

איך מיישבים את שני הצדדים המנוגדים הללו – זה שחושש פן הצלחה של תביעה בבית המשפט הפלילי הבינלאומי תוביל לצעדים קונקרטיים נגד קצינים וחיילים, אל מול הצד שמצפה להתפתחויות מהסוג הזה שיעירו אותנו ויגרמו לציבור הישראלי, ובעתיד גם לממשלתו, לשנות כיוון בטרם יהיה מאוחר מדי?

הייתי בהחלט מעדיף שהאזכור לבעייתיות המוסרית והאסטרטגית של הכיבוש יגיע מזירה פחות בעייתית, אבל מכיוון שזה המצב הנתון, חשוב לקדם התייחסות רצינית להחלטת בית הדין הפלילי הבינלאומי. לא האשמות היסטריות על המניע האנטישמי כביכול שכבר שמענו נזרקות באוויר באינסטינקט פבלובי. גם לא קריאה להחרים את בית הדין שהוקם כלקח מהטרגדיה של העם היהודי.

עלינו לקרוא לצה"ל להקפיד לחקור כל חריגה באופן מלא ושקוף ולוודא שאין מתקיימים בחסותו מעשים נוראיים בשטח כפי שקורה לאחרונה יותר ויותר. הכי חשוב מצדנו לפעול להעלות את הנושא לשיח הציבורי ולנסות לקדם שינוי דרמטי במדיניות של הדרג המדיני שלנו לפעולה פרו-אקטיבית להגעה להסדר ולהיפרדות מהפלסטינים, גם אם זה נשמע נאיבי. הפרויקט הציוני היה נאיבי בתחילת דרכו ודרושה נאיביות נחושה על מנת למנוע ממנהיגינו להמשיך להוביל אותנו בכיוון הנוכחי, שמהווה דרך ללא מוצא לעתידנו. הלוואי שלא היינו צריכים תזכורות כל כך בעייתיות כדי להתעשת.

**המאמר פורסם באתר וואיינט, 14 בפברואר 2021.

ניוזלטרצרו קשרתמיכה במכון