השלמנו 40 שנה בלי מלחמה

כל הפרסומים / שיפור מדיניות החוץ הישראלית

ב-25 השנים לפני השלום התנהלו 5 מלחמות בין ישראל למצרים, ומאז – שקט. לקראת יום השנה להסכם, היחסים פושרים מתמיד. וזה לא בהכרח רע. ב-26 במרץ 1979 נחתם הסכם השלום עם מצרים – הראשון בין ישראל לבין מדינות ערב. רבים התאכזבו שההסכם לא הביא בכנפיו נורמליזציה ביחסים ולא פתח את השער לחתימת שלום עם מדינות נוספות (למעט ירדן). ואולם, גם המאוכזבים יודו שהשלום נותר יציב.

קשה להגזים בחשיבות ההסכם. הוא פרץ את חומת האיבה הערבית והעניק לגיטימציה לישראל. יתרה מזו, יציאתה של מצרים מהמעגל הערבי החלישה את המדינות השכנות ומנעה מלחמה כוללת נוספת. במבט לאחור, ההסכם סלל את הדרך להכרה ערבית – גם אם לא מקיפה – בישראל. הסכמי אוסלו ויוזמת השלום הערבית הן המשכו של תהליך שהחל עם הסכם השלום הישראלי-מצרי.

לפני שנים רבות טבע שר המדינה המצרי לענייני חוץ, בוטרוס ע'אלי (לימים מזכ"ל האו"ם) את המונח "שלום קר" כדי לתאר את היחסים עם ישראל. משמעות המונח היא שהשלום מתקיים בין ממשלות ולא בין העמים; שהסוגיות העומדות בין המדינות עדיין לא נפתרו לחלוטין (למשל, הסוגיה הפלסטינית), ואפשרות המלחמה לא נגוזה, כפי שבא לידי ביטוי בתכניות מלחמה מצריות שרואות בישראל אויב. האם מונח זה עדיין מתאים?

השלום מעולם לא עמד בסכנה. מצרים אמנם החזירה את שגרירה לקהיר בתקופות משבר (למשל במלחמת לבנון ב-1982 או באינתיפאדת אל-אקצא בשנת 2000), אולם מעולם לא ניתקה את היחסים הדיפלומטיים. אפילו בתקופת שלטון האחים המוסלמים (2013-2012) קיבלה ישראל איתותים ברורים שההסכם לא בסכנה.

מצרים גם כיבדה תמיד את ההסכמים הצבאיים. כאשר הכניסה כוחות לסיני מעבר למותר, היה זה בהסכמה מוקדמת עם ישראל. היא גם מונעת כמיטב יכולתה הסתננויות או התקפות טרור משטחה על ישראל.

בין המדינות מתקיים סחר מינימלי במסגרת הסכם Qualified Industrial Zone. היחסים התהדקו עם חתימת הסכם בסך 15 מיליארד דולר לעשר שנים לאספקת גז ישראלי למצרים. זאת ועוד, קיים שיתוף פעולה ביטחוני ומודיעיני בכל הנוגע לאיומים בסיני ובעזה, שהתחזק לאחר עלייתו של עבד אל-פתאח א-סיסי לשלטון ב-2013. למעשה, היחסים בתחום זה הם "חמים". ולבסוף, ישראל והלובי היהודי בארה"ב – לעתים כמענה לבקשה מצרית – פעלו בקונגרס כדי להבטיח אי-קיצוץ הסיוע הביטחוני למצרים.

מנגד, הסכם השלום סובל מכמה חולשות בסיסיות: קיימת תקשורת עוינת, שתוקפת לא רק את ישראל ומדיניותה (דבר לגיטימי כשלעצמו), אלא גם מבטאת לעיתים נימות אנטישמיות כלפי יהודים. הפרלמנט המצרי, האיגודים המקצועיים והאקדמיה מתנגדים לכל סממן של נורמליזציה ביחסים. אין כל שיתוף פעולה אקדמי בין אוניברסיטאות ישראליות ומצריות. מרבית האינטלקטואלים במצרים, מכל גווני הקשת הפוליטית, מבקרים בחריפות את ישראל. אמנם לאורך השנים היו כמה אינטלקטואלים אמיצים, אולם הם זכו לקיתונות של ביקורת.

מצרים מתירה תיירות לישראל, אולם בפועל היא מערימה קשיים רבים על אזרחים מצרים הנדרשים להשיג אישור ביטחוני מיוחד, דבר המכניס אותם ל"רשימה מסומנת". ולבסוף, מערכת החינוך המצרית, באמצעות ספרי הלימוד, ממשיכה ללמד תכנים המחזקים את הדימוי השלילי של היהודי והישראלי.

אם בודקים את השלום לפי הטמפרטורה שלו, הרי בתחומים מסוימים – כמו ביטחון ומודיעין – השלום הוא "חם". אולם בתחומים אחרים – תקשורת, חינוך, אקדמיה וקשרי חברה אזרחית – הוא "קר". בשקלול הסופי ניתן לתאר את השלום כ"פושר". אם בודקים את השלום לפי רמת היציבות שלו, הרי הוא עמיד. הוא מחזיק מעמד 40 שנה ושרד משברים שונים. תקופת העוינות בין שתי המדינות – שכללה חמש מלחמות – נמשכה רק 25 שנה (1973-1948). יתרה מזו, הבעיות הכלכליות והחברתיות – ובעיקר אלה הנובעות מהגידול הדמוגרפי של מצרים המונה כיום כמעט 100 מיליון איש – מלמדות כי השלום הוא לא רק צורך מצרי, אלא הכרח.

מה אפשר לעשות עוד כדי לחמם את השלום? ישראל צריכה לפתור את הבעיה הפלסטינית (שהוא אינטרס שלה ממילא). מצרים, מצדה, צריכה להעמיק את יסודות השלום באמצעות התקשורת והחינוך. יש לקוות כי עד יובל ה-50 יחול שיפור נוסף ביחסי ישראל-מצרים, אולם גם לשלום במצבו הנוכחי הפושר יש חשיבות אסטרטגית.

המאמר פורסם ב"וואיינט" בתאריך ה- 18 במרץ, 2019

הצטרפו לניוזלטרצרו קשרלתרומה