יהיה נחמד לבקר בדובאי, אבל רמאללה חשובה יותר

פרופ' אלי פודה ספטמבר 2020

גד פרומקין, מי שהיה שופט עליון בתקופת המנדט הבריטי וסבו של ראש שב"כ לשעבר, כרמי גילון, כתב בספר זיכרונותיו כי מדיניות החוץ של התנועה הציונית היתה "לבטל את ערבי ארץ ישראל ולפסוח על מנהיגיהם מתוך ביקוש פתרונים אצל אישי הארצות השכנות". נשמע מוכר? אכן, ניתן לשייך את הסכם הנורמליזציה בין ישראל לאיחוד האמירויות לאסכולת החשיבה הזו.

מאז הקמתה, פעלה ישראל במזרח התיכון בשני כיוונים מנוגדים: האחד, לנסות ולפתור את לב הסכסוך הישראלי-ערבי, שהוא הסכסוך בינינו לבין הפלסטינים, מתוך הנחה שפתרונו יקל על מדינות ערב להצטרף לתהליך. השני, לחתור להסכמים עם מדינות ערב מתוך תקווה שהוצאת מדינות ערביות ומוסלמיות ממעגל הסכסוך תחליש את הפלסטינים ותיאלץ אותם להגיע לשולחן המשא ומתן. במרבית שנות הסכסוך, ישראל אימצה את קו המדיניות הראשון.

הקשרים החשאיים בין ישראל לאיחוד האמירויות החלו בראשית המילניום באמצעות נציגים של המוסד ומערכת הביטחון. שר התחבורה לשעבר, אפרים סנה, היה האישיות הפוליטית הבכירה הראשונה שביקרה בחשאי בדובאי ב-2001. המטרה היתה לבסס קשר מודיעיני וביטחוני נגד האיום האיראני. השינוי הגדול התחולל לאחר מותו של נשיא האמירויות (ואמיר אבו-דאבי), זאיד בן סולטאן אל-נהיאן, ב-2004. דור צעיר יותר, נועז יותר ופרו-מערבי בהשקפתו, ובמיוחד יורש העצר מוחמד בן זאיד (MBZ), תפס את השלטון.

התוצאות נראו כבר כבר ב-2005, בעת ההתנתקות מעזה, כשטייקון אמירתי היה מעורב בפרשת קניית החממות של המתנחלים והעברתם לפלסטינים, אולם, חשיפת הפרשה בתקשורת הביאה לטרפוד היוזמה. גם ציפי לבני, כשרת חוץ בממשלת אולמרט, קיימה קשרים טובים עם בן זאיד. במסמכי וויקיליקס צוטט דיפלומט בכיר ישראלי אומר "האמירתים מאמינים שישראל יכולה לחולל קסמים" בוושינגטון. ואכן, האמונה בחוזקו של הלובי היהודי בארה"ב היווה תמיד מניע חשוב בהתקרבות כל מדינה באזור לישראל, כולל האמירויות.

ב-2009 הציע ראש המוסד דאז, מאיר דגן, לראש הממשלה הנכנס, בנימין נתניהו, למכור מזל"טים לאמירויות בתמורה לשיתוף פעולה נגד איראן. נתניהו אישר, אולם הדבר לא התבצע בסופו של דבר בשל חשש מזליגה של ידע (אמריקאי וישראלי) וגם בגלל מלחמות יהודים. מכל מקום, חיסולו של מחמוד אל-מבחוח, הממונה מטעם חמאס על הברחת אמצעי לחימה מאיראן לעזה, במלון בדובאי בינואר 2010, העכיר של היחסים בין שתי המדינות. רק לאחר שנתיים של מגעים חשאיים הגיעו ישראל והאמירויות, בסיוע ארה"ב, להבנות לגבי המותר והאסור ביחסיהם.

לאחר פרוץ "האביב הערבי" ב-2011, התחזקו קשרי ישראל והאמירויות לנוכח אי היציבות הגוברת באזור, התחזקות תנועת "האחים המוסלמים" והחשש מאיראן גרעינית. החשש הזה גבר עוד יותר אחרי הסכם המעצמות עם איראן ב-2015. אחד ההישגים הגדולים של הדיפלומטיה הישראלית באותה שנה היתה הסכמת האמירויות להקמת נציגות ישראלית בסוכנות לאנרגיות מתחדשות של האו"ם (IRENA). בכך, זכתה ישאל ל"חלון הצצה" חשוב למתרחש במפרץ הפרסי.

מאז מונה לשגריר האמירויות בוושינגטון ב-2008, מילא יוסף אל-עותייבה תפקיד חשוב בהידוק הקשרים עם היהודים בארה"ב ועם ישראל. הוא גם היה זה שכתב את המאמר ב"ידיעות אחרונות" לפני כחודשיים שהזהיר את ישראל מההשלכות האפשרויות של סיפוח בגדה המערבית. מאמר זה, שכותרתו היתה "סיפוח או נורמליזציה", הזניק קדימה את המשא ומתן החשאי שהוביל להסכם.

הסכם הנורמליזציה בין ישראל לאיחוד האמירויות הוא דוגמה מצוינת להישג מדיני שכל הצדדים המעורבים בו יוצאים נשכרים. ישראל קיבלה הסכם פורמלי עם מדינה ערבית שלישית תוך שהיא משלמת עבורו מעט מאוד. הוויתור של נתניהו על סיפוח בגדה המערבית, אותו הוא מגדיר "זמני" בלבד, ממילא הפך ל"סוס מת". נשיא ארה"ב, דונלד טראמפ, לעומת זאת, הרוויח הישג דיפלומטי והוא מקווה לנצלו במסע היחצ"נות שלו לקראת הבחירות בנובמבר, ואילו איחוד האמירויות יכולה להציג את עצמה כמי ש"הצילה" את הפלסטינים מפני איום הסיפוח. הפלסטינים ואחרים אינם קונים את הטיעון הזה כמובן.

האינטרס האמירתי הוא גם למצב את עצמה כשחקן מזרח תיכוני וערבי מרכזי (ראה מעורבותה בשנים האחרונות בתימן, לוב וסומליה המרוחקות). הסכם עם ישראל מציב אותה כשחקן מרכזי גם בסכסוך הישראלי-פלסטיני. מעתה, כל צעד ישראלי שעלול לפגוע בפלסטינים (כמו למשל סיפוח) עלול להיענות בביטול הסכם השלום. מעתה, כל ממשלה ישראלית תהיה במידה מסוימת "שבויה" בידי המדיניות הערבית שלה. בעת כתיבת שורות אלה, לא ברור עדיין אם ההסכם ישליך גם על מדינות ערביות אחרות. בהקשר זה אפשר לציין את בחריין, שגם היא מקיימת בשני העשורים האחרונים קשרים חשאיים ענפים עם ישראל; את עומאן, שאף היא קיימה יחסים חשאיים עם ישראל עוד משנות השבעים. באוקטובר 2018 ביקר בה נתניהו, אולם מאז מת הסולטאן קאבוס, שהיה שליטה במשך 50 שנה.

אחד הטיעונים המרכזיים של חוקרים בתחום יחסי ישראל-ערב (כולל הח"מ) היה שכל עוד לא נפתרה הבעיה הפלסטינית, או לכל הפחות לא התרחשה התקדמות משמעותית בפתרונה, לא ניתן יהיה לפצח את תקרת הזכוכית של היחסים בין ישראל למדינות ערב. והנה, ההסכם עם האמירויות, ואולי גם אלה שיבואו עם מדינות נוספות, מערער לחלוטין תפיסת יסוד זו.

בשלב זה עדיין מוקדם להסיק מסקנות מרחיקות לכת, אולם ניתן לציין מספר מחשבות: ראשית, הצעד האמירתי לא נעשה ללא תמורה במטבע הפלסטיני. נתניהו נאלץ לסגת מהבטחה שהיתה אבן יסוד בתפיסתו המדינית. נכון שהוויתור היה יותר בבחינת הכרה במצב הקיים, ואינו מקדם באופן מעשי את הפתרון, אבל הוא דומה בחשיבותו לפינוי ההתנחלויות מעזה. אם נתניהו לא יכול לבצע את הסיפוח, אף מנהיג בימין לא יוכל לבצע זאת.

שנית, הצעד האמירתי מסמן ללא ספק פריצה של תקרת הזכוכית, אולם עדיין לא את שבירתה. הסימן הבולט והמשמעותי לניפוצה יהיה כשסעודיה, השחקנית "הכבדה" ביותר במפרץ הפרסי מבחינת חשיבותה והשפעתה, הן בעולם הערבי והן בעולם המוסלמי – תסכים לצעדי נורמליזציה מבלי שנמצא פתרון לבעיה הפלסטינית. הסעודים ללא ספק תומכים בצעד האמירתי, והם גם מכירים בישראל בגבולות 1967 באופן לא רשמי, אולם קשה להאמין כי יוותרו על קלף זה ללא ויתור משמעותי של ישראל. שלישית, תקרת הזכוכית עם עמי ערב טרם התנפצה. ההתנגדות לישראל ברמה העממית שרירה וקיימת, והיא תולדה של סיבות שונות, הכוללות גם את אי-פתרון הבעיה הפלסטינית. לכן, אם ישראל מעוניינת בהכרה מלאה כשחקן באזור היא צריכה להידרש לפתרון לב הסכסוך.

הגישה הישראלית, המבוססת על חתירה להסכמים עם מדינות ערב תוך עקיפת הבעיה הפלסטינית, היא שגויה. הניסיון לבודד ולהחליש את הפלסטינים הוא מתכון שעלול להסתיים במאבק אלים, וזאת לא מתוך בחירה אלא מתוך חוסר ברירה. ישראל תאמר כי הפלסטינים שוב חזרו לדרך האלימות, תוך כדי התעלמות מהתפקיד שהיא ממלאת בהידרדרות הזו. ההסכם עם האמירויות חייב להיות מלווה ביוזמה ישראלית לפתרון הבעיה הפלסטינית. נחמד יהיה לבקר בדובאי, אבל רמאללה יותר חשובה.

המאמר פורסם בבלוג של מכון מיתווים באתר "הארץ", 19 באוגוסט 2020.

ניוזלטרצרו קשרSupport Mitvim