מאמר זה מתמקד ביחסים בין ישראל וקטר ומנתח אותם בהקשר היסטורי, תוך התייחסות למאפייני מדיניות-החוץ הקטרית ולאפשרויות והמגבלות שמציבה הסוגיה הפלסטינית בפני היחסים. המאמר מתאר את המעבר מתפיסה הדדית של עוינות בין המדינות לשיתוף פעולה יוצא דופן סביב המשבר בעזה. ישראל שואפת להימנע מסבבי לחימה נוספים בעזה, בעוד קטר מעוניינת לחזק את מעמדה האזורי כמתווכת, והאינטרסים הללו משתלבים לפעולה משותפת למניעת עימות צבאי נוסף בין ישראל והחמאס. שיתוף הפעולה בין המדינות מדגים כיצד הסוגיה הפלסטינית יכולה לשמש מנוף לשיתוף פעולה אזורי. לצד זאת, הצגת הפוטנציאל וההזדמנויות המדיניות, הכלכליות והאזרחיות הלא-ממומשות ביחסי המדינות מראה גם את המגבלות שמציב המשך הסכסוך הישראלי-פלסטיני.
א. מבוא
באוקטובר 2018 נשאל בכיר בממשל הקטרי במשרדו בדוחה בירת קטר על קשריו המתהדקים עם ירושלים. לדבריו: ״יש לנו יחסים מצוינים עם ישראל, בעיקר בגלל עזה. מצרים היא השכנה שלכם. זו מדינה גדולה וחשובה מאד לכם, אבל אתם סומכים עלינו יותר מאשר על המצרים.״ כחודש לאחר מכן, בנובמבר 2018, ישראל ועזה היו על ספו של סבב לחימה, לאחר שחמאס ופלגים פלסטינים אחרים ירו כ-300 רקטות לעבר יישובי הדרום. תודות לתיווך הקטרי הושגה רגיעה, שאחד מביטוייה היה הנכונות הישראלית לאפשר לקטר לשלם את משכורות עובדי המגזר הציבורי בעזה. הייתה זו הפעם השלישית בתוך זמן קצר בו קטר העבירה סכומי עתק ששימשו לשיקום הרצועה, לסיוע הומניטארי ולמשכורות לפקידים. נתונים שהוצגו לקבינט הביטחוני בממשלת ישראל הצביעו על כך שבין השנים 2018-2012 תרמה קטר לעזה יותר מ-1.1 מיליארד דולר, באישור ממשלת ישראל. במאי 2019, נורו 700 רקטות מעזה לעבר יישובי ישראל, וגבו את חייהם של ארבעה בני אדם. נדמה היה כי הסבלנות הישראלית הגיעה אל קיצה ואין מוצא מלבד עימות צבאי שאף צד לא רוצה בו. קטר ומצרים לקחו את מושכות התיווך בסיוע האו״ם, והשיגו הסכם הסדרה, בעיקר תודות להבטחה הקטרית להזרים 480 מיליון דולר לרשות הפלסטינית לצורך עזרה לעם הפלסטיני.
שיתוף הפעולה הנרחב בין דוחה לירושלים בנושא עזה אינו מובן מאליו. אומנם בעקבות הסכמי אוסלו קטר הפכה למדינה המפרצית היחידה שאפשרה פתיחת נציגות ישראלית למסחר בשטחה, אך לא היה בכך כדי להעיד על טיב היחסים בין המדינות. גורמי משרד החוץ ששהו באותה תקופה בדוחה סיפרו על שיח מצומצם מאד, אם בכלל, בינם לבין בכירים בממשל הקטרי. למעשה, מעבר להיבט הסמלי לא נוצק תוכן ממשי ביחסים. מנקודת המבט הישראלית היה מדובר בהישג חשוב, אם כי במבחן התוצאה, היקף היחסים לא השתנה מהותית. קטר נזהרה שלא לפרוץ את גבולות הדיח שמתנהל בעולם הערבי כלפי ישראל והסוגיה הפלסטינית, והמשיכה לדבוק באידיאולוגיה שעמדה בניגוד מובהק לאינטרסים הישראליים.
מציאות זו השתנתה באחת בעקבות תוצאות מבצע צוק איתן ב-2014. בדוחה ובירושלים הבינו שיש לנקוט מהלכים דרמטיים לשיקום הרצועה, ככלי מרכזי לבלימת סבב לחימה נוסף בין ישראל לחמאס. התפנית ביחסים בין שתי המדינות נבעה בראש ובראשונה מאינטרס משותף לעצור את ההסלמה בין עזה וישראל. מאז תום המבצע, מתנהל שיח חסר תקדים בין דוחה לירושלים, חרף היעדרה של כל נציגות ישראלית רשמית שם. התבטאותו של הבכיר הקטרי ב-2018 בדבר קשרי האמון השוררים בינו ובין מקבלי ההחלטות בישראל משקפת נאמנה את הקרבה המתהדקת בין שתי המדינות, לפחות בכל הקשור לסוגיה הפלסטינית. בתקופה בה קטר נתונה בבידוד על ידי שכנותיה המפרציות, והשיח הערבי ברובו דוחה על הסף נורמליזציה עם ישראל עד לפתרון הבעיה הפלסטינית, הנכונות הקטרית להתבטא באופן פומבי בדבר הקשרים עם ישראל איננה עניין של מה בכך.
מאמר זה משרטט את המהפך שחל ביחסים בין קטר לישראל ודן במעבר מתפיסה הדדית של עוינות לשיתוף פעולה יוצא דופן. טענתו המרכזית היא כי האינטרס המשותף של שתי המדינות למנוע עימות צבאי בין ישראל לחמאס, הוא שעומד בבסיס השינוי הדרמטי. ישראל איננה מעוניינת בסבב לחימה נוסף, ואילו קטר משתמשת בסכסוך לקידום מטרותיה הלאומיות: חיזוק מעמדה האזורי כמתווכת, וקניית נקודות אצל הממשל האמריקאי בשל תרומתה להפחתת להבות העימות ולשיקום עזה. המאמר סוקר את תולדות הקשר, את התהפוכות שחלו בו במהלך השנים ובעקבות אירועים מעצבים (כמו מלחמות ומבצעים צבאיים) ואת המגבלות שבמסגרתן הוא מתנהל. בנוסף, הוא דן באופק היחסים העתידי בין המדינות ובפוטנציאל הטמון בהם. לצד מקורות עיתונאיים ואקדמיים, המאמר מבוסס על שיחות רבות עם ראשי מערכת הביטחון הישראלית ועם גורמי ממשל בכירים שהיו מעורבים באופן ישיר או עקיף ביחסי ישראל-קטר.
