ישראל אינה אי בודד, השלום עובר דרך עמים ולא רק מנהיגים

מאמרי דעה ופרשנות / תהליך השלום הישראלי פלסטיני

אחיינו של הנשיא המצרי אנוואר סאדאת, שר כווייתי לשעבר, איש דת לבנוני שיעי ועשרות רבות של אנשי תקשורת, חוקרים, שרים וחברי פרלמנט לשעבר נפגשו לפני מספר חודשים בלונדון, על מנת לדון בנורמליזציה ושלום עם ישראל. ישראלים לא היו בחדר, אך חברי "המועצה הערבית לאינטגרציה אזורית" – כך מכנה עצמו הגוף החדש שהוקם בנובמבר 2019 – מדברים בעיקר עליהם, על הקשרים ההיסטוריים בין היהודים לערבים וכיצד להיאבק בתנועת החרם על ישראל.

בשעה שבוושינגטון מנסים לשרטט באופן שרירותי את מפות המזרח התיכון, האם לאנשי רוח, פוליטיקאים, אנשי דת ועיתונאים ערבים שחולמים על שינוי עמדות עקרוני ועל שלום בין עמים, ולא רק בין מנהיגים, יש סיכוי אמיתי להצליח? הכינוס הראשון של היוזמה הזו זכה לסיקור רחב, אך גם לביקורת נוקבת בעולם הערבי, ובמיוחד ברשות הפלסטינית, מצרים וירדן. לכאורה הדבר סותר את מבול הידיעות על בואו של עידן חדש ליחסי ישראל ומדינות ערב. ישראל דנה עם בחריין על הסכם אי-לוחמה ומתירה לאזרחיה לבקר בסעודיה; איחוד האמירויות מאשרת לישראל להשתתף ביריד הבינלאומי "אקספו 2020"  בדובאי; ושרים ישראלים מדלגים בין בירות שעד לאחרונה היו סגורות בפניהם ומקדמים את שיתופי הפעולה אנרגטיים וביטחוניים.

ראש הממשלה, בנימין נתניהו, סבור כי הגיעה השעה שישראל תהנה מיחסים נורמליים עם שכנותיה באזור. כשנתניהו נאם בכנסת על השלום עם ירדן, הוא אמר שבעידן זה ישראל מצליחה לקדם את מעמדה בעולם הערבי מבלי "לשלם את המחיר", כלומר – מבלי לחדש את המשא ומתן עם הפלסטינים ולחתום על הסכם שלום הכרוך בוויתורים משמעותיים וכואבים. עם זאת, כשמנתחים את המציאות העכשווית במזרח התיכון הדברים נראים אחרת, והם פחות זוהרים ואופטימיים.

אין ספק שההתקרבות אל ישראל היא אינטרס אסטרטגי עבור אליטות השלטון במספר מדינות ערביות, במיוחד במפרץ הפרסי. הן חשות בדידות גוברת והולכת לנוכח היפרדותה ההדרגתית של ארה"ב מהאזור והתגברות ההשפעה האיראנית עליו. אלא שבמקביל למהלכים האסטרטגיים הללו, גוברת גם השפעתה של תנועת האנטי-נורמליזציה עם ישראל, וביתר שאת במדינות שכבר חתומות עמה על חוזי שלום. יצויין כי גם במפרץ הפרסי הדברים אינם פשוטים כפי שהם משתקפים בתקשורת, וגם שם האליטות נתקלות במגבלות לא פשוטות. הסוגייה הפלסטינית אולי לא נמצאת כיום בראש סדר העדיפויות האזורי, אך היא עדיין מכתיבה את קצב ההתקרבות לישראל. במקביל, הרגש האנטי-ישראלי, ולעתים גם האנטישמי, ממשיך להיות נוכח מאוד במזרח התיכון.

האם לאור זאת באמת יתאפשר לחברות הערביות לקבל את ישראל ולנרמל את היחסים עמה? היוזמה החדשה, שמאחוריה עומד ג'וזף בראודה, איש תקשורת, חוקר וסופר יהודי-אמריקאי, העומד בראש המרכז לתקשורת השלום (Center for Peace Communications), שואבת השראה מהתמורות שחלו בשנים האחרונות ביחסי ישראל ומדינות המפרץ ומתמורות אחרות ביחס אליה מעיראק ועד מרוקו, אך היא מעוניינת בשיתוף פעולה בין עמים ולא רק בין מנהיגים.

בראודה (דובר עברית, ערבית ופרסית) הוא אורח קבוע באולפני הרשתות הערביות ומשמש כיועץ במכון המחקר "אל-מסבר" בדובאי. בספרו החדש, "כינון מחדש: מדיניות תרבותית לשותפות ערבית-ישראלית", הוא מציג אסטרטגיה סדורה שמבקשת לפוגג את השפעות ההסתה, האנטישמיות והאנטי-ישראליות הרעילה. בין היתר הוא קורא לשינוי משמעותי בגישתם של אמצעי התקשורת בעולם הערבי, להקמת רשת תמיכה בשוחרי שלום ערביים, המצדדים בקשרים עם ישראל והיהודים, ולהקטנת השפעתם של ערוצי התעמולה האיראנית והג'יהאדיסטים.

ספרו של בראודה משמש, במובן מסוים, כמניפסט של המועצה הערבית לאינטגרציה אזורית. משימת העל היא תיקון החברות הערביות והתגברות על מחסומים פנימיים של פילוג ואי-אמון. בפועל, מרבית המפגש הוקדש לנושאים שמעסיקים את הישראלים והיהודים, ובראשם המאבק בתנועת החרם, הפוגעת לדעת המשתתפים בראש ובראשונה במדינות ערב. היוזמה של בראודה מקבילה ליוזמות דומות בישראל ששמות במרכז את הצורך בשינוי עמדות בתוך החברה הישראלית ואת קבלת האחר לפני שמתחילים בסבב שיחות נוסף עם הצד הערבי.

משימתה של המועצה מסובכת וחשובה. היא רוצה להשפיע על השיח, על עמדות ועל דימויים בתקשורת. היא רוצה לקדם סט חדש של ערכים אידאולוגיים שיחליפו דעות ישנות שאמנם כשלו בעבר, אך עדיין מצליחות להכתיב את הטון בחברות הערביות ביחס ל"אחר". הכשרת הלבבות הזו היא הכרחית, בעיני המועצה, אך האם היא תצליח לשנות את חוקי המשחק או שתהיה פרק נוסף בתולדות הסכסוך המדמם במזרח התיכון? כך או כך, אין ספק כי מדובר בצעד מבורך גם אם לפעמים נדמה שמדובר בקרב עם טחנות רוח.

ישראל היתה יכולה כמובן להפיק תועלת מהצגת יוזמה דומה, המבקשת לקדם השקפה מתונה ומאוזנת ביחס לפלסטינים ולעולם הערבי והמוסלמי בתקשורת, בפוליטיקה ובחברה. הרי כדי לקדם יחסים צריכים שני הצדדים להנמיך את רף השנאה. הגיע הזמן שגם אצלנו יבינו ויאמינו שאנחנו חלק בלתי נפרד מהמזרח התיכון, לא מתקיימים על אי בודד ושניתן לקדם שיתופי פעולה אזוריים, וקודם כל עם אלה שכבר שותפות לשלום עמנו: מצרים וירדן.

**המאמר פורסם באתר הארץ, 12 בפברואר 2020.

ניוזלטרצרו קשרתמיכה במכון