בפריז, וגם בברלין ובבריסל מתקשים בימים אלה להבין את המדיניות הישראלית. מצד אחד, השקיע שר החוץ אלי כהן מאמצים גדולים בשבועות האחרונים בשיפור יחסיה של ישראל עם האיחוד האירופי. קודם כל, הוא ביקר בבריסל וקיים פגישה מוצלחת עם שר החוץ האירופי ז’וזף בורל, שנחשב עד אז בירושלים ממש לאוייב העם. בשיחה ביניהם, שני האישים הסכימו לכנס עוד לפני סוף השנה האזרחית את מועצת האסוציאציה בין ישראל לאיחוד האירופי – המסגרת הפורמלית ליחסים בין שני הצדדים. אחר כך נסע כהן לשטוקהולם, ביקור ראשון של שר חוץ ישראלי בבירה השוודית זה עשרים ושתיים שנה. בשני המקרים טען כהן, במידה מסויימת של צדק, שמדובר במהלכים חשובים מול האיחוד האירופי.
מנגד, כך טוענים באיחוד האירופי, ממשיכה ישראל במדיניות הכיבוש וההתנחלויות – אשר מאיינת כל אפשרות של שדרוג היחסים בין בריסל לירושלים.
אי אפשר כמובן לשכוח את החלטתה של הממשלה לשלוח לקבלת הפנים של יום אירופה דווקא את השר איתמר בן-גביר, במה שנתפס בבריסל כפרובוקציה מכוונת. צעדים אחרים של ממשלת בנימין נתניהו הצליחו גם הם להרגיז את האירופים.
משרד החוץ הצרפתי הוציא ב-22 במאי גינוי חריף במיוחד להחלטת השר יואב גלנט לאפשר לישראלים להיכנס לתחומו של מאחז חומש. הגינוי הזה מצטרף לשורה של הודעות דומות בשבועות האחרונים מפריז, המגנות את מדיניותה של ממשלת נתניהו ומזהירות מפני ”צעדים חד צדדיים” של ישראל אשר יבטלו כל אפשרות לאופק מדיני עבור הפלסטינים.
הממשלה בירושלים הצליחה מאז הקמתה להרגיז את האירופאים (והאמריקאים) לא רק בנושא ההתנחלויות, אלא גם בתחום הרחב יותר של זכויות אדם. למשל, הניסיון של הליכוד להעביר בוועדת החקיקה בסוף מאי את “חוק העמותות” שנועד להגביל את האפשרות של עמותות וארגונים אזרחיים לקבל משאבים ממדינות זרות, זכה לקיתונות של רותחין מהאיחוד האירופי, צרפת, גרמניה, שבדיה, אירלנד, וגם מממשל ג’ו ביידן.
אבל לא רק פריז, ברלין ובריסל מבולבלות. גם ירושלים מבולבלת.
מאז הקמתה של ממשלת בנט-לפיד ביוני 2021, אימצו בבריסל גישה חדשה מול ירושלים. במקום הצהרות לעומתיות, האיחוד העדיף ומעדיף שלא לריב עם ישראל, או לפחות לצמצם את המריבות. אם בעבר הגיב ז’וזף בורל כמעט אוטומטית לכל יוזמה ישראלית בתחום ההתנחלויות ולכל תקרית ביטחונית בשטחים, בחר שר החוץ האירופי בחודשים האחרונים, ביותר מפעם אחת כזאת, פשוט לשתוק.
בבריסל אין כוונה לשיקום מלא שיכול להוביל לשדרוג משמעותי של היחסים עם ירושלים. שינוי דיסקט כזה לא צפוי להתרחש עד אשר ישראל תפתח במשא ומתן אמיתי מול הפלסטינים ותקפיא את מדיניות ההתנחלויות. עם זאת, במפתיע, החליטו בבריסל להמשיך במדיניות “צמצום המריבות” גם מול הממשלה המשיחית והקיצונית של בנימין נתניהו. יותר מכך, האיחוד האירופי מתרץ את מדיניות השקט ההצהרתי שלו, בכך שהם ”מגיבים למעשים”. בפועל, האיחוד איננו מעניש את ישראל, גם כאשר היא נוקטת בצעדים הנחשבים להפרה של החוק הבינלאומי.
בירושלים מתקשים להבין לאן בדיוק מוביל השינוי הטקטי של האיחוד האירופי. אחרי שנים של הפניית גב מפגינה עכשיו בריסל בפירוש רצון לשקם את יחסיה עם ירושלים, אבל במקביל מסרבת לעבוד עם הממשלה הישראלית הנבחרת.
כך למשל, שוודיה הייתה אחת המדינות שכן שלחו נציג מטעמן ל”כנס הנכבה” שארגנו הפלסטינים באו”ם בחמישה עשר במאי. הביקור המוצלח של כהן בשטוקהולם היה פתאום כלא היה, כך חשו במרירות במשרד החוץ בירושלים.
אם לסכם את הדברים, ממשלת ישראל רוצה קשר עם אירופה, אבל לא את עמדתה כלפי הפלסטינים והכיבוש, ולא את עמדתה כלפי הדמוקרטיה. אירופה רוצה קשר עם ישראל, אבל לא עם ממשלת נתניהו. התוצאה היא בליל של התנהגויות לא קוהרנטי, והצדדים עדיין מחפשים לנסח את המדיניות הנכונה זו כלפי זו.
איך אפשר להסביר את זה? נראה כי גם אירופה וגם ישראל מוצאות את עצמן בשנה האחרונה מחוץ לאזורי הנוחות הקודמים שלהן.
עבור אירופה, המלחמה באוקראינה חייבה אותה לאתחל מחדש את יחסיה עם שורה של מדינות, כולל ישראל. יחסיה של בריסל כלפי מדינות שמחוץ לאיחוד מתיישרים בהתאם לעמדתן על הפלישה הרוסית לאוקראינה. ”הלנו אתה אם לצרינו?” היא השאלה הקובעת. ישראל, עקרונית לפחות, נמצאת ב”מחנה של הטובים” – למרות שעדיין קיימת ציפייה שהיא תעשה יותר.
אירופה מוצאת את עצמה מעניקה מקום נרחב יותר לשיקולי ריאל-פוליטיק על פני מדיניות החוץ הנורמטיבית שקדמה בעבר. הסיוע הצבאי שטהרן מספקת למוסקבה, והמודיעין שישראל מספקת לאוקראינה ובעלות בריתה על המל”טים האיראנים, בונים קירבה מחודשת בין בריסל לירושלים. גם ההבנה באירופה שאבד הסיכוי להקים לתחייה את הסכם הגרעין עם איראן, ממקמת אותה קרוב יותר לעמדה הישראלית בהשוואה לשנים קודמות. וכך, מה שקובע עכשיו מבחינת האיחוד זה אוקראינה, לא הבעיה הפלסטינית, מצב שמשחק לידיה של הממשלה הישראלית.
מנגד, ממשלתו של נתניהו מוצאת את עצמה בבידוד בינלאומי, שמקורו בשותפיו של ראש הממשלה. דוגמה לכך היא ביקורו הפרטי כביכול של השר בצלאל סמוטריץ’ בפריז בחודש מרץ. סמוטריץ’ התעקש להגיע לעיר האורות למרות שבפריז חזרו ורמזו שהוא פרסונה נון גרטה. יותר מכך, סמוטריץ’ נשא בפריז נאום פרובוקטיבי במיוחד על “ארץ ישראל השלמה”.
בארמון האליזה התקשו להבין את ההתגרות המכוונת הזאת של ממשלת נתניהו, חודש אחד בלבד לאחר פגישתו בפריז של ראש הממשלה הישראלי עם הנשיא הצרפתי. ירושלים משוועת ללגיטימיות בינלאומית, אבל ההתנהגות שלה משדרת בדיוק את ההיפך. סמוטריץ’, מתכוון להגיע לפריז שוב בתחילת חודש יוני למפגש שרי האוצר של ה-OECD. גם הפעם הודיעו לו הצרפתים חד משמעית כי לא ייפגשו איתו.
בתוך חוסר הקוהרנטיות החדש הזה, הצביעות הישראלית כלפי הסוגיה הפלסטינית בולטת אף יותר, ואפילו באירופה כבר לא “בולעים” את הלוקש הישראלי של רצון כביכול לשפר את חיי הפלסטינים. בוודאי לא נוכח הקריאות “למחוק את חווארה”.
במשרד החוץ בירושלים מודעים לכך. הראיה – יום אחד בלבד לאחר הביקור של כהן בבריסל, בשלושה במאי, השתתף סמנכ”ל מזרח תיכון עודד יוסף, יחד עם מתאם הפעולות בשטחים, בכנס השנתי של המדינות התורמות לפלסטינים. ישראל משתתפת באופן קבוע בפורום הזה, שהוקם עם חתימת הסכמי אוסלו בהנהגתה של נורווגיה, ואשר מתכנס לעיתים בבריסל ולעיתים בניו יורק. מטרתו של הפורום הוא לתאם ולהגיש סיוע כלכלי לרשות הפלסטינית – אינטרס לכאורה גם של מדינת ישראל. לאורך השנים נשלחו לכנסי המדינות התורמות נציגים ישראלים בדרגים שונים, כולל מתאמי הפעולות בשטחים לדורותיהם, השר לשיתוף פעולה אזורי צחי הנגבי, והשר לפיתוח איזורי עיסאווי פריג’.
גם בתקופות המתוחות ביותר בין ישראל לפלסטינים, לא החרימה ישראל את הפורום. אבל ההשתתפות של נציג ישראל הפעם בפורום התורמות הייתה כנראה רק דרך לצאת ידי חובה. משרד החוץ הנמיך פרופיל. ירושלים אמנם שלחה למפגש פקידים בכירים, אבל עשתה כל שביכולתה כדי להעלים את הנסיעה הזאת מעיניה של התקשורת הישראלית.
יותר מכך, ממשלתו של נתניהו המשיכה לזלזל באירופאים, ובאותו השבוע של מפגש המדינות התורמות, החליטה להרוס בית ספר יסודי ליד בית לחם, שנבנה במימון האיחוד האירופי.
בבריסל התקשו להבין מדוע הפקידים הישראלים ששהו ממש באותו היום בבריסל לא הצליחו לעצור את הצעד הפרובוקטיבי הזה. גרמניה, בת בריתה המרכזית של ישראל באיחוד, הוציאה גינוי חריף במיוחד. מעבר לכך, יומיים לאחר ההריסה, הודיעו האיחוד האירופי ודנמרק על חניכתם של שלושה פרוייקטים חדשים של בתי ספר לילדים פלסטינים באיזור סי שבגדה, בעלות של 1,250,000 יורו. אצבע אירופית בעין הכיבוש של ירושלים.
כעת הבלבול שורה, ושני הצדדים בוחנים את ההתנהגות של כל צד ואת מנעד התגובות האפשרי, אבל בעולם בו הגבולות בין שני המחנות הופכים ליותר ויותר ברורים, הבלבול לא יכול להימשך.
בזמן הקרוב, שני הצדדים יאלצו להתכנס לגיבושה של אסטרטגיה ברורה והתנהלות אל מול הצד השני. אירופה תצטרך להכריע כיצד היא מתייחסת לממשלה שמקדמת סיפוח ופוגעת בדמוקרטיה, ובירושלים יצטרכו להכריע איזה מחיר ישראל מוכנה לשלם ביחסיה עם אירופה עבור החלומות המשיחיים של חברי הממשלה. זמן ההכרעה קרב. לא ישראל ולא אירופה יוכלו להמשיך לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה.
הכתבה פורסמה ב"זמן ישראל", ב31 במאי.