ישראל ומדינות המפרץ – בדרך למשבר?

המכתב של שגריר איחוד האמירויות הערביות בארה"ב, יוסוף אל-עוטייבה בעמוד הראשי של ידיעות אחרונות, גרם לרבים לתהות אם היחסים המיוחדים של ישראל עם מדינות המפרץ באמת יתערערו, כפי שכתב, או שמא מדובר במס שפתיים.

ישראל עד כה הפגינה מידה רבה של ביטחון עצמי בנוגע לקשר שלה עם מדינות רחוקות בעולם הערבי, אך האם הגיעה לשלב הזה ביחסים שבו היא מתייחסת אליהם כמובנים מאליהם? האם איום ניתוק היחסים יתממש וכל שהושג עלול לרדת לטמיון?

ההיסטוריה מלמדת על תנודתיות רבה ביחס של מדינות המפרץ, הן בהתקרבות לישראל והן בהתנכרות אליה, כתוצאה ממדיניותה. חלק מהמשברים הובילו להחרפת היחסים ולקח שנים רבות להתאושש מהם, וחלקם הובילו לפגיעה בלתי הפיכה בקשר בין המדינות. מה הן נקודות השבר הללו והם ניתן להסיק מהן למצב הנפיץ הנוכחי?

כשישראל קידמה את התהליך המדיני עם הפלסטינים וחתמה על שלום עם ירדן בשנות ה-90, היתה אווירה אופטימית בעולם הערבי ושתי מדינות במפרץ נכונו לפיתוח קשרים קרובים יותר עם ישראל. בשנת 1996 נפתחו נציגויות ישראליות דיפלומטיות רשמיות בקטר ובעומאן, ובאותה שנה ערך שמעון פרס ביקור רשמי בשתיהן. הנציגויות היוו הצהרה חשובה עבור ישראל על מקומה של ישראל במזרח התיכון, גם אם בפועל לא הצליחו לקדם יוזמות משמעותיות.

עם פרוץ האינתיפאדה השנייה בשנת 2000 – עומאן ביקרה את ישראל על התנהלותה וסגרה את הנציגות בעומאן לאלתר. בהמשך התדרדרו היחסים עם קטר, וכניסת ישראל לרצועת עזה במבצע עופרת יצוקה בשנת 2009 היווה את נקודת המשבר עבורה.

קטר יצאה אז בהתבטאויות חריפות נגד מדיניות ישראל וסגרה את הנציגות הישראלית בדוחה. שנה לפני כן עוד ביקרו בה שמעון פרס, ציפי ליבני ומשלחת רשמית של סטודנטים וחוקרים מאוניברסיטת תל אביב. מאז, לא נפתחו עוד נציגויות של ישראל במדינות אלו, והמגעים שנותרו התקיימו מתחת לפני השטח.

אינטראקציות אלו ממחישות את הקשר שהמדינות הללו עושות בין יחסים פומביים עם ישראל לבין צעדים חיוביים שישראל נוקטת בראייתם לקראת הסדר עם הפלסטינים.

רק בשנת 2014 קטר חזרה לקשר גלוי-למחצה עם ישראל סביב הסיוע לרצועת עזה ובשנת 2018 עומאן נקטה בצעד פומבי חיובי לישראל כשאירחה את ראש הממשלה נתניהו במטרה לקדם את התהליך המדיני עם הפלסטינים. בשני המקרים, ההתקרבות הייתה כתלות בסוגיה הפלסטינית.

גם היחסים עם איחוד האמירויות שנמצאת כעת בכותרות לא ידעו תמיד נחת. בשנת 2010 חוסל בדובאי בכיר החמאס מחמוד אל-מבחוח, בפעולה שנקשרה למוסד הישראלי. הממשל בתגובה ביקר את ישראל על הפגיעה החמורה בריבונותו, והאירוע הוביל להתקררות היחסים למשך כחמש שנים בהן שיתופי הפעולה הכלכליים והמדיניים הצמצמו או חדלו לחלוטין.

ההיסטוריה של היחסים בין ישראל למדינות המפרץ מלמדת כי במקרים בהם ישראל הולכת צעד רחוק מדי ושוברת את הסטטוס קוו, הצד השני מגיב בדרגות שונות של מחאה, מהקפאת היחסים ועד לניתוקם. אף שהיחסים בין ישראל למדינות המפרץ סובלים בשל חוסר ההתקדמות בתהליך השלום הישראלי־פלסטיני, דומה כי האיומים המשותפים להן הביאו עד כה להמשך כינון הקשרים ביניהן. האיום המשותף לישראל ולמדינות המפרץ הערביות מכיוון איראן משמש חוט מקשר בין הצדדים ומעניק בסיס אסטרטגי לחימום היחסים. ככל ששיתוף הפעולה בציר זה ייפגע, כך איראן תרוויח.

זירת המפרץ נתפסה לאורך השנים כיחידה נפרדת מהסביבה האסטרטגית הישירה של מדינת ישראל. כיום ישראל מבינה את מרכזיותה של זירה זו בהתמודדות עם הסכנות הצפויות להשפיע על עתיד המזרח התיכון. המגמות המסתמנות באזור זה אף עתידות להעצים את חשיבותו לביטחונה של ישראל. ברקע סכנות אלו, ישראל צועדת בצעדי ענק לעבר משבר חמור ביחסים עם מדינות המפרץ, והעבר מלמד כי ייקח לה שנים רבות להתאושש ממנו.

המאמר פורסם בזמן ישראל, 16 ביוני 2020.

Mailing ListContact UsSupport Mitvim