ישראל מזניחה את הקשר עם אבו-דאבי לטובת ריאד, זו טעות

מאמרי דעה ופרשנות / ישראל והמזרח התיכון

האכסנייה הסעודית למפגש הפסגה של הליגה הערבית בהשתתפות נשיא סוריה, בשאר אל-אסד, סימנה כביכול מי כאן בעל הבית. גם התמונה הרשמית שיצאה מהמפגש הציגה את יורש העצר הסעודי, מוחמד בן סלמאן, במרכז התמונה מקדימה. נציג איחוד האמירויות, סגן הנשיא מנסור בן זאיד, נדחק אחורה כאילו מדובר בשחקן שולי באירוע הסורי. אין זה מקרי.

ב-2018 היתה איחוד האמירויות הראשונה ליצור קשר רשמי ופומבי עם משטר אסד, אחרי כשבע שנות נידוי מהעולם הערבי, בדצמבר אותה שנה הכריזה על הקמת השגרירות שלה בדמשק מחדש. בשנים שלאחר מכן טיפחה איחוד האמירויות את הפומביות של הקשר הזה, שהיה נחשב לחריג בעולם הערבי. במחצית הראשונה של 2021 היקף הסחר בין האמירויות לסוריה נאמד ב-272 מיליון דולר ופחות משנה לאחר מכן כבר הגיע אסד לביקור מתוקשר באבו-דאבי, שסימן את ראשיתו של מסע הצילומים שלו בין מנהיגי העולם הערבי.

אמנם, לקח לאיחוד האמירויות כחמש שנים לשכנע מדינות נוספות באזור להצטרף אליה, אבל אין ספק שבמעשה זה היא הובילה את תהליך נרמולו ההדרגתי של אסד באזור. צעד חלוצי זה היה הראשון בסדרה של מהלכים פורצי דרך נוספים, ובהם נרמול היחסים עם איראן, ישראל, טורקיה וקטאר. היו שייחסו אירועים אלו להובלתה של סעודיה, אך אני סבורה שאיחוד האמירויות היא המוח והמוציא לפועל של יוזמות אלה. במקרים רבים, האמירותים מעדיפים לתת לסעודיה לגזור את הסרט על מנת לאזן את תחרות ההנהגה האזורית. העדפה זו באה לידי ביטוי גם בתמונות שיצאו מפסגת הליגה הערבית האחרונה.

את נקודת הפתיחה של החלוציות האמירותית בעיצוב יחסי הכוחות האזוריים, הבריתות וקווי השבר ניתן לתארך ל-2017, כשאבו-דאבי החליטה לעלות שלב בסכסוך עם קטאר ולגייס את המדינות השכנות לחרם יזום עליה. כמו עם סוריה, גם במקרה זה, איחוד האמירויות העדיפה שריאד תנהל את הסכסוך כלפי חוץ. התגייסות סעודיה ויתר השותפות ליוזמה היתה טבעית לאור התגייסותה של איחוד האמירויות לקואליציה הסעודית בתימן, אולם משלב זה החל להיווצר פער בין האינטרסים של השתיים ובתגובה הבינלאומית. בעוד שאיחוד האמירויות זכתה לחיבוק מהקהילה הבינלאומית, סעודיה הפכה למנודה לא-רשמית בעקבות הובלתה במלחמה בתימן ופרשת חשוקג'י.

מאותו רגע, החל מ-2018, איחוד האמירויות הפכה לדומיננטית הרבה יותר בניהול האזור וכשנה לפני "הסכמי אברהם" היא הפתיעה את האזור עם שינוי כיוון דרמטי: ממעורבות עמוקה במלחמה בתימן והתנגשויות אלימות מול איראן ושלוחותיה, היא הכריזה על נסיגתה מתימן ועל חידוש יחסיה עם איראן. אשתקד היא אף הודיעה על החזרת השגריר שלה לטהראן אחרי שש שנות היעדרות. בתקופה זו, איחוד האמירויות ניסתה לתווך בין איראן לסעודיה והצליחה לפרק זמן מוגבל. בסופו של דבר, סין קיבלה את הקרדיט על הסכם חידוש היחסים שהוכרז באופן רשמי ב-10 במארס 2023, ושמה של איחוד האמירויות, שעסקה בנושא במשך שלוש שנים, כלל לא הוזכר.

ברור כי סעודיה היתה בסוד הסכמי אברהם, ולו בשל העובדה שההסכמים כללו את פתיחת המרחב האווירי שלה לטיסות בין ישראל לאיחוד האמירויות ובחריין באופן גורף. כמו במקרה הסורי, סעודיה לא ראתה לנכון להיות חלוצה באירוע זה. האמירותים זיהו את שעת הכושר והכתיבו משחק חדש בשכונה. הם תכננו אותו היטב, בחרו את השחקנים המתאימים ואף בנו לו נרטיב של סובלנות, שלום ומכנה משותף אברהמי. מדיניות החוץ הסעודית לא הצליחה להוכיח עד כה יכולות מסוג זה.

בכנס הרצליה אמרה ד"ר אבתסאם אל-קטבי, נשיאת מכון מדיניות אמירותי בולט, שלא נראה מדינות נוספות מצטרפות להסכמי אברהם לנוכח הרכב הממשלה בישראל. "זה לא יהרוג את הסכמי אברהם, המדינות השותפות לא יפרשו מההסכם", אמרה, "אבל לא יהיו שותפות נוספות… הממשלה האחרונה שלכם מרחיקה את כולם." בדבריה הכנים, ד"ר אל-קטבי ביטאה את הקשיים שחווה מדינה יוזמת בניסיון להשיג לגיטימציה למהלכיה. מדבריה אפשר לזהות גם את היכולת של איחוד האמירויות להניע – לחיוב או לשלילה – שחקנים אחרים במערכת. היא הרי כבר תיווכה בעבר בין ישראל לבחריין וסודאן.

עלינו להכיר ביחסי הכוחות החדשים במפרץ. השפעתה הרחבה והעמוקה של איחוד האמירויות במזרח התיכון הרחב, מסודאן ועד לתימן ואף מעבר לכך, מחייבת את קהילת החוקרים ומקבלי ההחלטות לאמץ גישה מעודכנת יותר בנוגע למוקדי הכוח במזרח התיכון. מאז "האביב הערבי" והנפילה של מוקדי הכוח המסורתיים, הגישה היא ש-לב הפוליטיקה הערבית פועם בריאד. לכן, סעודיה נתפסת כיהלום שבכתר עבור ישראל. אולם, אם נבין כי מוקד זה יושב מזה מספר שנים באבו-דאבי, נוכל להתמקד בו.

בעולם רציונלי, הדרך הנכונה היתה לפעול בשני הערוצים, גם מול סעודיה וגם מול איחוד האמירויות, אך בממשלה הנוכחית הקשב לנושאי חוץ בכלל ולמזרח התיכון בפרט הוא נמוך מאוד והאנרגיות המעטות שקיימות מכוונות בעיקר לריאד. גם מנכ"ל משרד החו"ץ, רונן לוי, השמיע ביקורת בנושא באומרו כי "במסגרת מאמץ זה אסור לנו להזניח אפיקים במדינות אחרות מולן אפשר לממש את הפוטנציאל לפני סעודיה, והן חשובות לא פחות אגב". הרשו לי להניח כי התכוון בדבריו לאיחוד האמירויות. המאמצים הישראלים לחקות את הסכמי אברהם גם מול סעודיה בשעה שהקשר עם איחוד האמירויות סובל מאתגר משמעותי ביחסים, עלולים להשאיר את ישראל קירחת מכאן ומכאן.

המאמר פורסם ב"הארץ", ב-29 למאי.