יש סמליות רבה בידיעות על כניסתם לבידוד ביתי של מנכ"ל משרד החוץ, דובר המשרד וכל קורס הצוערים בשל הקורונה, באותם ימים ממש בהם מטיל נשיא המדינה את מלאכת הרכבת הממשלה הבאה. תהיה זו ממשלה שתצטרך לשקם את מערך החוץ ולתקן את מדיניות-החוץ. בכירי המשרד והדיפלומטים העתידיים שלו ייצאו אמנם מהבידוד בקרוב, אך הוצאת המשרד מהבידוד בו הוא נמצא בשנים האחרונות תהיה משימה מורכבת וארוכה יותר.
תחת הממשלה היוצאת, חלה ירידה עקבית במעמדו של משרד החוץ, ואתגרים ארוכי-שנים לדיפלומטיה הישראלית קיבלו ממדים חמורים יותר. סמכויות הועברו ממשרד החוץ למשרדי ממשלה אחרים, ובראשם המשרד לעניינים אסטרטגיים; המשבר התקציבי של משרד החוץ החריף, באופן שהוביל לקשיי תפקוד ועיצומים; והדרתם של אנשי מערך החוץ מצמתי קבלת החלטות הפכה משמעותית עוד יותר, עד כי דיפלומטים קבלו על חוסר רלבנטיות והשפעה. כל זאת, בעוד ראש הממשלה (ושר החוץ בפועל – פורמלית עד לפני כשנה, ובאופן מעשי גם כיום) ריכז בידיו ובידי אנשי אמונו את מרבית העשייה המדינית.
לאורך השנים האחרונות, השמיעו גורמים שונים בציבוריות הישראלית קול צעקה נגד הירידה במעמד המשרד, והדגישו את הנזק שהדבר מסב לביטחון הלאומי של ישראל. חברי כנסת התבטאו בנידון במליאה, בוועדות, בשדולות, במסיבות עיתונאים, כבסיס להצעת חקיקה ובמאמרי דעה; מכוני מחקר ומדיניות הצביעו על הצורך בהעצמת הדיפלומטיה הישראלית והציגו דרכים כיצד לעשות זאת; שגרירים בדימוס החלו לפעול במשותף כדי להעלות את נושא מעמד המשרד על סדר היום הציבורי; גורמים מתוך משרד החוץ ניהלו מאבקים ומחאות, גם בזירה הציבורית; נציגי חברה אזרחית ותרבות שפועלים בזירה הבינלאומית הצביעו על הקשיים שמציבה בפניהם חולשת המשרד; והציבור הישראלי הביע בסקרי דעת קהל את חוסר שביעות הרצון שלו מהתנהלות העניינים הזאת.
האתגרים שעומדים כיום לפתחה של ישראל הם מדיניים יותר, וצבאיים פחות. כך גם ההזדמנויות, שעיקרן אפשרויות רבות יותר לישראל להגביר את השייכות שלה באזורים סביב לה – המזרח התיכון, אירופה ואגן הים התיכון.
כפי שמראה משבר הקורונה, העידן הנוכחי גם דורש התנהלות דיפלומטית מוגברת סביב סוגיות גלובליות. רק בימים האחרונים, למשל, מילא משרד החוץ תפקיד מרכזי במהלכים מדיניים שאפשרו הבאת מסיכות וציוד לבדיקות קורונה ממדינות זרות לישראל.
המעורבות הישראלית בסוגיות מסוג זה אינה מסתכמת רק בקידום טובתה של ישראל, אלא גם כוללת (וצריכה לכלול יותר) היבטים של ערבות הדדית בינלאומית – הצבת הידע, הנכסיות והמשאבים הישראלים לטובת מדינות ועמים אחרים, שמתמודדים עם תופעות גלובליות מאתגרות.
במציאות שכזו, חשיבותה של הדיפלומטיה גוברת. יותר מתמיד, על ישראל לאמץ מדיניות-חוץ עם הפנים לעולם. כזו שלא מתמקדת עוד בהסתגרות, הדיפת ביקורת, הסברה וסיכול יוזמות, אלא שרואה את ישראל כשחקן מרכזי יותר בזירה הגלובלית, שמגבירה את המעורבות של ישראל בארגונים בינלאומיים ובסיוע חוץ, ושמגלה פתיחות לדיאלוג עם קהלים רחבים (גם ביקורתיים) תוך מחויבות למערכת הערכים הדמוקרטית.
הצלחתה של ישראל בעידן הנוכחי תהיה תלויה במידה רבה ביכולתה לפעול יחד עם מדינות אחרות כדי לאתר ביחד פתרונות לאתגרים, לקדם אינטרסים משותפים, ולייצר מסגרות חדשות לפעולה. לשם כך, דרוש משרד חוץ בעל יכולות והשפעה, ומרכיב מרכזי בכך הוא זהות שר החוץ הבא.
הממשלה הבאה תצטרך למנות שר חוץ במשרה מלאה מיום הקמתה, בשונה ממה שעשה נתניהו כשהרכיב את ממשלתו היוצאת. ואולם, המינוי כשלעצמו אינו הפתרון. חשוב שיהיה זה שר עם עוצמה פוליטית לצד מוטיבציה ויכולת לשנות. שר שינקוט צעדים מהירים לחיזוק המשרד – ובראשם החזרת סמכויות והגדלת תקציב, שיוביל רפורמה במבנה המשרד ובאופן פעילותו, שישפר את הממשק בין המשרד לבין הציבור ומקבלי ההחלטות בישראל, ושיקדם שינוי מדיני.
יהיה עליו לבחון את ההישגים והכישלונות של ישראל בתחום החוץ בשנים האחרונות; לשים לב להזדמנויות שפוספסו, לשלום שהתרחק, לאיומים שהתעצמו, לערכים שנשחקו ולמערכות היחסים שנפגעו; לגבש תפיסת מדיניות-חוץ לאומית חדשה ולהבטיח את תמיכת הממשלה בה; ולצאת למסע מדיני שיוציא את משרד החוץ מהבידוד ויצעיד את ישראל לעתיד של שלום, שגשוג וביטחון, בו תמצא את מקומה הראוי באזורים סביב לה ובמשפחת העמים.
המאמר פורסם בזמן ישראל ב-17 במרץ 2020