כל הפרסומים
/ ישראל והמזרח התיכון
שאלת הנורמליזציה עם סעודיה הפכה לסוגיה מרכזית במהלך המלחמה. על אף היתרונות הגדולים, הממשלה הנוכחית אינה מסוגלת – וכנראה גם אינה רוצה – להצטרף למהלך כזה. במילים אחרות, מהלך גלוי שיוביל לחתימה של הסכם פורמלי שיוביל לנורמליזציה ישראלית-סעודית – בדומה להסכמי אברהם – אינו ישים, אף שהוא נמצא עדיין על השולחן.
בה בשעה, העיתונאי ברק רביד גילה שתחת המטרייה האמריקנית של פיקוד מרכז, הרמטכ"ל הרצי הלוי נפגש בחשאי בבחריין במחצית חודש יוני עם בכירים בצבאות מצרים, ירדן, האמירויות, בחריין – וגם סעודיה. פגישה כזו, במיוחד בהשתתפות נציג סעודי, היא גם סוג של נורמליזציה. אז מה קורה כאן?
לנורמליזציה פנים רבות. זהו מונח שרבים עושים בו שימוש באופנים שונים ולכן הוא מבלבל. השימוש במונח זה ביחסים הבין-לאומיים התקשר בדרך כלל לכינונם של יחסים דיפלומטיים, לעיתים לאחר מצב של קונפליקט. בישראל התקבע המונח כביטוי לשלום "חם" בין מדינות בהנגדה למצב בין ישראל ומצרים וישראל וירדן ביניהן יש יחסים דיפלומטיים אך לא "נורמליזציה", משום שזה שלום קר. מנגד, בעולם הערבי המונח "נורמליזציה" (תטביע בערבית) הוא שלילי, ולכן בדרך כלל השימוש הוא במונח "יחסים רגילים".
לכן, יש להסתכל על המונח "נורמליזציה" כמשקף כמה דרגות של יחסים. המצב הראשון הוא נורמליזציה רשמית פונקציונלית. דגם זה מאופיין בשיתופי פעולה בתחומי ביטחון, מודיעין ולעיתים גם כלכלה. נורמליזציה זו מבוססת בעיקר על קיומם של אינטרסים ואויבים משותפים והיא מתקיימת בעיקר מאחורי הקלעים, אך יש בה גם גילויים פומביים הנובעים מקיומם של יחסים דיפלומטיים. שיתוף הפעולה מתבצע בין גורמים רשמיים בלשכות הנשיא או המלך, הצבא, סוכנויות המודיעין ומשרדי ממשלה רלוונטיים. זה הדגם של היחסים עם מצרים וירדן.
הדגם השני הוא נורמליזציה לא רשמית, המאופיינת על ידי קיום קשרים דו-צדדיים — בעיקר חשאיים — ללא כינון יחסים דיפלומטיים. למעשה, זה המצב שאפיין את ישראל לאורך כל השנים עד הסכם השלום עם מצרים, עם ירדן, הסכם אוסלו והסכמי אברהם.
הדגם השלישי הוא נורמליזציה לגיטימית, המאופיין בשילוב שיתוף פעולה ברמה הממשלתית אבל גם ברמה העממית. המשטר מוביל מלמעלה שיתוף פעולה עם ישראל, שרובו מתנהל בגלוי ובפומבי ומקצתו בסתר. זה הדגם של היחסים עם מדינות הסכמי אברהם – מרוקו, אמירויות ובחריין.
חזרה לשת"פ חשאי הוא צעד גדול לאחור
הפגישה החשאית בבחריין מעלה את התהייה: אם ישראל זוכה לשיתוף פעולה צבאי ומודיעיני בזמן מלחמה, וזאת בשעה שהיא זוכה לשלל גינויים בעולם הערבי, מדוע נדרש אפוא הסכם פורמלי עם סעודיה, במיוחד אם נדרשת הקמת מדינה פלסטינית או נקיטת מהלך משמעותי לקראתו?
לתהייה זו יש כמה תשובות: ראשית, בהיעדר התקדמות ממשית בסוגיה הפלסטינית, ישראל עלולה לחזור למעמדה הישן במזרח התיכון – כזו של פילגש שמשתפים איתה פעולה מאחורי הקלעים, אבל לא מוכנים להודות בכך בפומבי. מקבלי ההחלטות בישראל נאלצו להסתגל למעמד זה בלית ברירה, משום ששליטי מדינות ערב חששו לחייהם וללגיטימציה שלהם. ללא מחויבות פורמלית, יחסים כאלה חשופים לתנודות בהתאם לנסיבות, לאינטרסים ולחשיפה שלהם.
שנית, היכולת של ישראל לשתף פעולה עם מדינות ערב מבחינה כלכלית נעוץ בקיומו של שלום לגיטימי וחם. מערכת היחסים שהתפתחה עם מדינות הסכמי אברהם הינם דוגמה לכך. האפשרות לבנות מערכים מדיניים וכלכליים חשובים יכולה להתרחש רק במצב של פתיחות. כך למשל, "פורום הנגב", שנועד במקור להיאבק בגרעין האיראני. הכינוס הראשון בחודש מרץ 2022 (והאחרון בינתיים) כלל את ישראל, ארצות הברית, מצרים, מרוקו, בחריין והאמירויות, כאשר ירדן והרשות הפלסטינית הוזמנו אף הן. שיתוף פעולה כלכלי כזה עם ערב הסעודית יכול להתקיים רק במצב של קיום יחסים דיפלומטיים. אם הקשר הכלכלי עם האמירויות הגיע לפני המלחמה כבר כמעט ל-3 מיליארד דולר, האפשרויות הכלכליות עם סעודיה הן גדולות יותר. גם המסדרון הכלכלי שהגה הנשיא ביידן מהודו לים התיכון ולאירופה דרך סעודיה, ירדן וישראל – יכול להיות ממומש.
שלישית, ישראל הופכת יותר ויותר למדינה "מצורעת" בזירה הבין-לאומית. יש לקחת בחשבון כי שיתוף הפעולה החשאי המתקיים עם מדינות באזור עלול אף הוא להיפגע בנסיבות של הסלמה במלחמה. הפסקת המלחמה, שתתקשר גם למהלך אזורי מול הסעודים, תעצור את התהליך הזה, תסיג אותו לאחור וקרוב לוודאי שאף תרחיב את מעגל המדינות המנרמלות עם ישראל.
ולבסוף, התקדמות בפתרון הבעיה הפלסטינית הוא בראש ובראשונה אינטרס ישראלי. ההתקפה הרצחנית של חמאס ב-7 באוקטובר אינה מאפשרת למרבית הישראלים לראות, כפי שרבים לא יכלו לראות במתקפת הפתע המצרית ב-6 באוקטובר 1973, שמתחיל כאן עידן חדש שדורש תשובות אחרות, כאלה שהיו קיימות כבר קודם, אך לא שעו אליהן.
המאמר פורסם ב-3.7.24, באתר N12.
