לשבור את הסטטוס קוו שמוליך אותנו למדינה דו-לאומית

נדב תמיר מרץ 2019
כל הפרסומים / שיפור מדיניות החוץ הישראלית

שלוש המשימות החשובות ביותר לשר החוץ הבא של ישראל הן:

הראשונה – קידום תהליך ישראלי-פלסטיני, בשילוב עם אסטרטגיה אזורית, לקידום פתרון שתי המדינות לשני עמים. מדובר בנושא קיומי, שכן הסטטוס קוו מוביל לקטסטרופה דו-לאומית, שתסכן את יכולתה של ישראל להיות הבית הלאומי והדמוקרטי של העם היהודי. מסיבה זו, הנושא צריך להימצא בעדיפות הגבוהה ביותר של הממשלה ושל משרד החוץ.

יש כיום הזדמנות אדירה, שכן המעטפה האזורית מעולם לא הייתה כל כך חיובית להסדר טוב לישראל. כמו כן, מעולם לא היה פרטנר פלסטיני אמיתי להסכם כפי שיש היום (ברשות הפלסטינית, אך עדיין לא ברצועת עזה), שמקבל את עקרון שתי המדינות ואת ההסדר של חילופי שטחים ופירוז המדינה הפלסטינית. יש להגיב קונסטרוקטיבית ליוזמה הערבית מ-2002 ולהיעזר בברית האינטרסים שנוצרה בהקשר האיראני כדי לקדם את הנושא החשוב ביותר לעתיד הציונות.

המשימה השנייה – איחוי הקרע עם יהדות התפוצות. מדינת ישראל נועדה להיות מדינת הלאום הדמוקרטית של העם היהודי; עניין זה עומד בשורש התנועה הציונית. אך היחסים עם יהדות התפוצות נמצאים כיום במשבר חסר תקדים, שכן הרוב הגדול של יהודי העולם, ובעיקר בצפון אמריקה, מתרחקים מישראל בשל מגמת ההסתגרות שלה, ההקצנה ואי-הקבלה של הזרמים השונים ביהדות.

על שר החוץ הבא לפעול לשנות את פרדיגמת היחסים מהמגמה החד-צדדית והאינסטרומנטלית ליחסים של הדדיות ולעשייה משותפת. שינוי זה דורש פעולה לחיבור בלתי אמצעי בין אנשים, אך לא רק דרך הממסד והארגונים היהודיים, שמנותקים כיום מה-"grass roots" של יהדות העולם. יש למסד פרויקט לאומי של "תגלית הפוכה", שבו כל תלמיד תיכון בישראל ישהה בקהילה יהודית בתפוצות וייחשף להווייתה ולחשיבות הקשר.

כמו כן, יש לקדם פרויקטים של עשייה משותפת ל"תיקון עולם", תוך מינוף החדשנות היהודית והישראלית לטובת טיפול בבעיות שמולן ניצבת האנושות. יש להפוך את האגף לשיתוף פעולה בינלאומי במשרד החוץ (מש"ב) לפרויקט משותף של ישראל והעם היהודי.

המשימה השלישית – החזרת ישראל למועדון הדמוקרטיות הליברליות. מדיניות הממשלה מרחיקה את מדינת ישראל מן הדגם אליו שאפה הציונות – חברת מופת שבה כל האזרחים שווים, שזכויות המיעוטים מוגנות ושהגורמים החלשים בה מועצמים ומחוזקים. זה אינו רק עניין פנים, אלא מהווה את הבסיס הערכי לבריתות הטבעיות של ישראל עם המדינות והמפלגות הדמוקרטיות-ליברליות. המגמה של ממשלות ישראל האחרונות להעדיף בבירור בריתות עם מדינות המונהגות על ידי דיקטטורים, לאומנים וגזענים – ביניהם כאלו שהיו או עודם אנטישמים – מעמיד בסכנה ישירה את הקהילות היהודיות בארצות אלה, שבהן זכויות המיעוט הן קריטיות ליהודים.

יתר על כן, מדובר בשגיאה מוסרית וגם אסטרטגית, אשר פוגעת בעתיד היחסים עם מדינות שהן חשובות הרבה יותר לישראל, גם מסיבות כלכליות. בהקשר זה, שר החוץ הבא צריך לקדם חזרה למדיניות דו-מפלגתית (bi-partisan) כלפי הממסד הפוליטי בארה"ב. גישה שמוציאה את ישראל ככל האפשר מהפוליטיקה הפנימית של בעלת בריתנו העיקרית הכרחית לאיחוי הקרע עם יהדות ארה"ב, אך גם למדיניות חוץ שמסתכלת לטווח הארוך ואינה מצמצמת את האינטרס הישראלי לתקופת כהונתו של ממשל כזה או אחר – כאן או שם.

המאמר פורסם ב"הזירה" ב-1 במרץ, 2019

ניוזלטרצרו קשרSupport Mitvim