לתקוף את האיחוד האירופי בשביל מנדטים

מאמרי דעה ופרשנות / שיפור מדיניות החוץ הישראלית

בישראל לא הופתעו מדברי שר החוץ החדש של האיחוד האירופי, ג'וזף בורל, שהזהיר את ישראל שאם תספח שטחים הדבר לא יעבור ללא תגובה. למרות זאת, שר החוץ ישראל כץ בחר להגיב באופן אגרסיבי למדי (ביחס לסטנדרטים המקובלים בעולם הדיפלומטי). האומנם היה צורך בהפעלת כזו "תחמושת" לא-דיפלומטית?

כץ אמר: "בורל הוא לא הפריץ ואנחנו לא יהודי הגלות שמרכינים ראש. סגנונו אינו ראוי. חלפו הימים שמישהו מאיים על יהודים ועל מדינת היהודים. נמשיך לבנות ולפתח את מדינת ישראל על כל חלקיה ואזוריה ואת ירושלים בירתה".

הפוסל במומו פוסל. האם "דיפלומטיית המגפונים" הזו, שבמסגרתה הצדדים מחליפים מהלומות מילוליות דרך התקשורת, מסייעת ליחסים הטעונים ממילא בין ישראל לאיחוד האירופי? כיצד ההשתלחות משרתת את ישראל?

הרי עמדת האיחוד האירופי – יהא שר החוץ שלו אשר יהא – ברורה וידועה מזה ארבעה עשורים. כבר ב-1980 אימצה הקהילה האירופית דאז פתרון שבזמנו נחשב מהפכני: שתי מדינות לשני עמים, לאחר משא ומתן שיבוסס על קווי 1967. היה ובמשא ומתן הצדדים יסכימו על חלוקת שטחים שונה (כולל חילופי שטחים), הקהילה (שבינתיים הפכה לאיחוד האירופי) תברך על המוגמר.

תוכנית המאה של טראמפ סוטה מהעקרונות שהתווה האיחוד האירופי ושהפכו מקובלים על הקהילה הבינלאומית (כולל ארה"ב) – החלטות 242 ו-338 של מועצת הביטחון של האו"ם. לכן, תגובת בורל לשיח הסיפוח של ממשלת נתניהו אינה מפתיעה ואינה מחדשת דבר.

קשה לראות מצב שבו האיחוד האירופי, שהטיל סנקציות על רוסיה עקב כיבוש חצי האי קרים, יוכל לעבור בשתיקה על סיפוח ישראלי חד-צדדי של שטחים שעל פי המשפט הבינלאומי מוגדרים כבושים. קשה לישראליות ולישראלים להבין את הראש האירופי, זה המכבד את המשפט הבינלאומי, זה הקורא לפתרון סכסוכים בדרכי שלום, לכיבוד זכויות אדם וזכויות מיעוטים. ולאירופים קשה להבין את המציאות הישראלית החיה על חרבה וכיפת הברזל שלה. אולם האיחוד האירופי הוא עדיין שותף חשוב של ישראל במובנים רבים, וכך יש להתייחס אליו.

בורל, שנכנס לתפקידו בדצמבר, לא היה חשוד מלכתחילה באהדה יתרה לישראל. כשר החוץ של ספרד הוא ניסה להוביל אותה להכיר באופן חד-צדדי במדינה פלסטינית. כשר החוץ של האיחוד האירופי, יש לו שותפים למהלך כזה בלוקסמבורג וכנראה גם בבירות נוספות. אולם, על אף שאיפותיו, כניסתו לתפקיד לא חוללה עד כה שינוי. בין מדינות האיחוד שוררות מחלוקות במגוון סוגיות חוץ, כולל בנושא הישראלי-פלסטיני, שמונעות קבלת החלטות בקונצנזוס הנדרש. ממשלת ישראל, באמצעות משרד החוץ, פועלת לסכל החלטות אירופיות ביקורתיות כלפיה. בהעדר קונצנזוס בקרב כל 27 המדינות החברות באיחוד, בורל נאלץ להסתפק בהבעת דעתו שלו בנושא.

המדיניות שבה נוקט ראש הממשלה בנימין נתניהו בארבע השנים האחרונות לנטרל את האיחוד ממעורבות בנושא הפלסטיני ולמנוע החרפת צעדים – נושאת פרי. מאז ינואר 2016 בלמו חברות שונות באיחוד החלטות נגד מדיניות ישראל. על פי הדיווחים, הונגריה, צ'כיה, איטליה, ומדינות נוספות סרבו להצטרף לאזהרות בורל בנושא הסיפוח, ולכן הצהרתו יצאה בשמו בלבד ולא בשם האיחוד האירופי.

בשנים האחרונות נוטים שרים בממשלת ישראל להגיב בחריפות יתרה אל מול האיחוד האירופי ולהפוך אותו מטרה לשיסוי. השר יובל שטייניץ, למשל, אמר לאיחוד "ללכת לאלף אלפי עזאזל". האמנם יש מקום להגיב באגרסיביות לדברים כה צפויים? האם אכן התגובות הן לאוזניו של בורל או לאוזני בוחרי הימין בישראל?

כך או כך, כדאי לשר החוץ כץ לחדול מתגובותיו האגרסיביות והמשסות כלפי האיחוד, שהוא שותף חשוב של ישראל – כלכלית, מדעית, ואף ערכית – ולשמור את הפטישים הכבדים להמשך דרך החתחתים המסוכנת היה ויסופחו שטחים. כרגע דיפלומטיה אגרסיבית אולי משרתת תקופת בחירות, אך לא ברור שהיא משרתת את האינטרס הישראלי.

**המאמר פורסם באתר וואיינט, 15 בפברואר 2020.

ניוזלטרצרו קשרתמיכה במכון