מאמר זה סוקר ומנתח את מדיניות-החוץ של ישראל ביחס לסוגיית ההכרה ברצח העם הארמני, ואת ההימנעות של ממשלות ישראל השונות מהבעת תמיכה בתביעת הארמנים להכרה. המאמר טוען שהדבר נובע מאינטרסים גיאופוליטיים וביטחוניים – ובראשם יחסי ישראל עם תורכיה, אזרבייג'ן וארה"ב; מהרצון לשמר את תפיסת ייחודיות השואה; מהיעדר לחץ ציבורי ופרלמנטרי; ומהזנחת מרכיבים ערכיים שעשויים לחזק את העוצמה הרכה של ישראל. המאמר מספק רקע היסטורי לסוגיה, סוקר את העמדות שנוקטות מדינות שונות ואת התמורות שחלו בעמדות אלו לאורך השנים, ובוחן את מדיניות ישראל – ואת הסיבות לה – על פני ארבעה עשורים, מראשית שנות ה-80' ועד ימינו. המאמר גם בוחן את מרכזיות זיכרון השואה בעיצוב המדיניות הישראלית, ומתייחס לאפשרות קיומו של מנעד בין הכחשה להכרה, שעשוי לאפשר לישראל לנקוט צעדים הדרגתיים מבלי לסכן אינטרסים חיוניים.
כל הפרסומים
/ שיפור מדיניות החוץ הישראלית