מה נתניהו לא למד מהאביב הערבי?

במהלך מהפכות "האביב הערבי", במארס 2011, אמר ראש הממשלה בנימין נתניהו:

"האדמה רועדת בכל מקום, ממערב הודו עד מפרץ גיברלטר, הכול רועד ומתנדנד והמקום היציב היחיד, המדינה היציבה היחידה, היא ישראל הדמוקרטית".

כמעט עשור אחרי, דומה כי ישראל של היום כבר לא יציבה, וגם לא דמוקרטית במיוחד. לפי כל הסימנים, אם לא יתחולל שינוי של ממש בתפקוד הממשלה, ישראל עומדת על ספו של שינוי שלטוני. מהו המתכון לשינוי שלטוני במזרח התיכון, שישראל, למי שעוד לא הבין, היא חלק ממנו?

ובכן, ההיסטוריה של מהפכות האביב הערבי מלמדת, כי המתכון לשינוי משטר כולל ארבעה "מצרכים" הכרחיים:

א. שחיתות עמוקה של השליט, ואם אפשר גם של בני משפחתו, מקורביו, והכי טוב גם של האליטה הכלכלית, רובם כמובן הטייקונים,

ב. משבר כלכלי, המחזק לא רק את הפער בין עשירים לעניים אלא גם מוריד מנכסיו את המעמד הבינוני שהיווה בעבר את המשענת העיקרית של המשטר.

ג. אובדן אמון הציבור בשלטון, וכתוצאה מכך אובדן הלגיטימציה של המשטר כולו, ושל העומד בראשו במיוחד.

ד. תמיכת התקשורת, במיוחד הרשתות החברתיות, בשינוי השלטון.

כיצד מתבשל המתכון הזה? פשוט מאוד: יש לוודא כי המשבר הכלכלי יהיה בטיגון עמוק ומתמשך, עדיף למשך מספר חודשים. לאחר טיגון עמוק יש להכניס לתנור את המשבר הכלכלי ולחמם לטמפרטורה של 30 מעלות. במידה שהטמפרטורה גבוהה מידי, עדיף להשתמש במכת"זית של המשטרה על מנת לצנן מעט. זה לא ממש עוזר ואורך זמן אבל יעיל לטווח הקצר.

לאחר מכן יש להכניס לתערובת את חוסר האמון של הציבור ביכולת השלטון להתגבר על המשבר. במידה שנותרו פירורים של אמון בשלטון בקרב ציבור מסוים – יש לסגור אותו בסגר הדוק על מנת שגם הוא יאבד את האמון בשלטון, ובמיוחד בעומד בראשו. לאחר מכן יש לערבב את התערובת עם השחיתות השלטונית.

לסיום, יש לפזר מעל ובצורה נדיבה ככל שאפשר ציוצים בטוויטר, פוסטים בפייסבוק וגם סטוריז באינסטגרם ובטיקטוק, ובכלל בכל הרשתות החברתיות.

אם המתכון הזה נשמע מעט מפולפל לקורא, ניתן להתייחס אליו עם קורטוב של מלח. אבל באופן בסיסי מדובר במתכון מנצח שכבר עבד עם חוסני מובארכ במצרים, מועמר קד'אפי בלוב, זיין אל-עאבדין בן עלי בתוניסיה, עלי עבדאללה סאלח בתימן וכמעט גם עבד עם בשאר אל-אסד בסוריה, אלא שברגע האחרון הציל אותו "המסטר שף" החדש של המזרח התיכון: רוסיה.

זה אולי נשמע מצחיק, משעשע או עצוב – תלוי כמובן בעיני המתבונן – אבל מה שמתבשל במטבח הפוליטי ישראלי היום זה בדיוק המתכון הזה, שכל ארבעת רכיביו מצויים בו.

השחיתות של "בית המלוכה" הישראלי תפחה לממדים בלתי נתפסים. אמנם כל ההאשמות מונחות לפתחו של בית המשפט, וכל נאשם הוא חף מפשע בטרם נחרץ דינו, אולם דומה כי היקף החשדות מלמד על דפוס התנהגות. גם אם יהיה קשה להוכיחו בבית המשפט, מלמד הדפוס על התנהגות אדנותית של "אני ואפסי עוד" מצדה של משפחת "המלוכה".

דרך אגב, ההתנהגות "המלכותית" הזו של מנהיגים "נשיאותיים" בעולם הערבי (מעורבות הנשים והבנים בפוליטיקה) הייתה גורם מרכזי בהפלתם.

המשבר הכלכלי הוא תולדה של מגפת הקורונה, כאשר ההתמודדות הכושלת של נתניהו וממשלתו הובילה לקריסה של המשק שסופה אינו נראה באופק. גם "שחקני החיזוק" גנץ ואשכנזי, ובכלל "הנבחרת המנצחת" של כחול לבן, שהייתה ההבטחה הגדולה של שינוי השלטון בישראל, לא הביאה לשיפור התפקוד הממשלתי.

כתוצאה מכך, האמון של הציבור במערכת הפוליטית ובנתניהו – שהיה כבר סדוק ממילא – נפגם לא תקנה.

אין זה מפתיע שכל ההתפתחויות הללו משתקפות בשיח המתקיים ברשתות החברתיות, ואשר הוביל – בדיוק כמו במהפכות של העולם הערבי – את ההמונים לרחובות. יש להניח כי אלמלא הקורונה שמשאירה בבית ציבורים מבוגרים רבים החוששים מהתקהלויות המוניות, היינו עדים ל"הפגנות המיליון" של ימי השישי בכיכרות הערביות.

קיומם של כל הרכיבים הללו אינו מבטיח עדיין מהפכה שלטונית; דבר זה תלוי בכמה משתנים שקשה לשער את התנהגותם, כמו למשל תגובת הציבור, צעדי הנגד או המנע של הממשלה, מידת התפשטותה של המגפה, הן הבריאותית אולם במיוחד הכלכלית, ההתקדמות במשפט נתניהו, ועוד. אולם, ההפגנות המתרחבות של קבוצות המחאה השונות ברחבי המדינה מלמדות כי לא רק הקורונה מתפשטת אלא גם המחאה.

בנאומו בכנסת בנובמבר 2011, שניתן בתגובה לחתימות של 40 חברי כנסת שדרשו דיון בכישלון המדיני והכלכלי של הממשלה, אמר נתניהו, כי הוא בחר

"להתאים את המדיניות שלנו למציאות, ולא למשאלות הלב. ואני שואל היום: מי כאן לא הבין את המציאות? מי כאן לא הבין את ההיסטוריה?".

כוונתו הרטורית הייתה שהוא מבין טוב יותר מאחרים את ההתפתחות ההיסטורית של המדינות הערביות שעוברות מהפכות. אפשר להתווכח אם נתניהו אכן הבין טוב יותר את כיוונן של המהפכות הערביות, אך נראה בעליל כי הוא לא הפיק את הלקחים הדרושים כדי למנוע את התרחשותה בישראל.

 

המאמר פורסם ב"זמן ישראל" ב-23 ביולי 2020

ניוזלטרצרו קשרSupport Mitvim