הדרך הטובה ביותר למדוד את היחסים בין ישראל לאיחוד האמירויות ובחריין ולהבין את אופיים היא באמצעות תחום קשרי המחקר. עד ל"הסכמי אברהם", שלל ערוצי קשר לא-רשמיים בין המדינות זכו לרמות שונות של קבלה בשתיקה ו"נורמליזציה זוחלת". לעומתם, הערוץ האקדמי והמחקרי היה סוג של טאבו, מעין קו אדום שאין לחצות אותו. בחודשים שקדמו להסכמים התבשרנו על שיתוף פעולה ראשון מסוגו בהקשר זה, בהתמודדות אל מול האתגר המשותף – הקורונה. עם ההודעה על הכוונה לכונן יחסים רשמיים, החלו חילופי מיילים להציף את החוגים והמחלקות של החוקרים מכל הצדדים. הניואנסים המתגלים מלמדים יותר מכל על האופי הנרקם ביחסים בין המדינות.
טיפוח שיתופי פעולה אקדמיים, מדעיים וטכנולוגיים הוא נושא שצוין מפורשות בכמה מקומות בהסכמי אברהם והוזכר רבות בהצהרות של אדריכליהם. עם תחילת תהליכי הנורמליזציה, החוקרים הישראלים לא המתינו למזכרי ההבנות ולהסדרים ביורוקרטיים מצד הממשלות, ורבים מהם החלו בפניות יזומות אל עמיתים פוטנציאליים במפרץ, בין אם באמצעות עמיתים משותפים וקשרים ובין אם בשיטוט באתרי המחלקות והמכונים השונים. הם חיפשו שידוך מתאים, ולעתים קרובות זכו להיענות חיובית. חלק קטן יותר מהפניות הגיע באופן יזום מכיוון המפרץ. ואולם, ככל שחולף הזמן, קהילת החוקרים מבינה כי ישנם הבדלים לא מבוטלים בין מערכת ההשכלה הגבוהה בישראל ובמפרץ, הדורשת מודעות והתייחסות, אם לא התאמות של ממש.
אם כן, מה אנחנו צריכים לדעת על מערכת ההשכלה הגבוהה במפרץ? מהם התחומים המובילים לשיתופי פעולה? מהם החסמים המרכזיים בקשרים הנרקמים ובאלו שעוד יתפתחו וכיצד ניתן להתגבר עליהם? מטרת המאמר הזה היא לסקור את ההבדלים המרכזיים, אשר חלקם מבניים וחלקם תרבותיים. חלקם ניתנים לגישור ואת מיעוטם נצטרך לקבל כדרכם. עיקר תשומת הלב כאן היא למערכת האקדמית באיחוד האמירויות, אך רבים מהמאפיינים הללו רלוונטיים גם לבחריין.
גישת Top-Down
האוניברסיטאות ומכוני המחקר באמירויות משולבים במנגנוני הממשל ברמות שונות של קשר ומחויבות. באוניברסיטאות ציבוריות (ממשלתיות), למשל, נשיא האוניברסיטה הוא לרוב גם שר בממשלה. לדוגמה, שרת התרבות נורה אל-כעבי היא גם נשיאת אוניברסיטת זאיד, והשר זאקי נוסייבה הוא נשיא אוניברסיטת איחוד האמירויות באל-עין. גם אם מדובר בתפקיד סמלי בלבד, הרי שיש בכך ללמד על קשר עמוק בין הממשל למוסד האקדמי. בחבר הנאמנים, ניתן למצוא שילוב של אנשי ממשל ואנשי עסקים בעלי השפעה. באוניברסיטת ח'ליפה, ראש חבר הנאמנים הוא איש משפחת המלוכה של אבו-דאבי חאמד בן זאיד, וחברים נוספים בו הם שר החינוך, ראש סוכנות החלל הלאומית, ראש קבוצת תקשורת חזקה במדינה, מנכ"ל חברת הנפט הלאומית ועוד.
מאפיינים מבניים ותרבותיים אלה משליכים על האופן בו קשרי המחקר עשויים להתפתח. מצד אחד, החוקר היחידני יהיה יחסית עצמאי לנהל פרויקט וקשרי מחקר, למרות שייתכן שלבחירות שלו עלולות להיות השפעות חברתיות על מעמדו באוניברסיטה. מצד שני, פנייה לרמת הפקולטה או הנהלת האוניברסיטה – מאתגרת הרבה יותר. בעוד שהחוקרים הבודדים יכולים להתנהל תחת האור הירוק הלא-רשמי שקיבלו מהממשל, רמות ההנהלה הגבוהות יותר ממתינות לאישור רשמי.
עד שהשרים האמונים על ההשכלה הגבוהה בישראל ובאמירויות ישוחחו ויתאמו שיתוף פעולה ממשלתי, מרבית היוזמות המוסדיות מצד ישראל יתקלו בחומות גבוהות. דוגמה יוצאת דופן הם מכוני המחקר וראשי אוניברסיטאות שהצליחו לרקום קשר אישי עם עמיתיהם בצד בשני. כך, שיתוף הפעולה בין מכון ויצמן לבין אוניברסיטת מוחמד בן זאיד לבינה מלאכותית נעשה ישירות עם שר התעשייה והטכנולוגיות המתקדמות, סולטאן אחמד בן ג'אבר, שמכהן גם כנשיא האוניברסיטה, ומחזיק גם בתפקיד מנכ"ל חברת הנפט הלאומית. כלומר, הוא מאלה שקובעים את אורות הרמזור.
מיפוי מוסדות המחקר
מוסדות ההשכלה הגבוהה באיחוד האמירויות ובבחריין נחלקים לציבוריים ופרטיים. באמירויות, המוסדות הציבוריים עומדים לרשותם של אזרחים אמירותים בלבד, ומרבית המרצים והחוקרים בהם מגיעים ממדינות אחרות. הלימודים מתקיימים בקמפוסים או חללים נפרדים לנשים ולגברים. ישנו רוב נשי מובהק באוניברסיטאות הציבוריות באמירויות ובבחריין, בעוד שמרבית היוצאים ללמוד בחו"ל הינם גברים.
המוסדות הפרטיים כוללים אוניברסיטאות, מכללות ומכוני מחקר, וישנה חלוקה נוספת בין מוסדות בבעלות של מקומיים לבין שלוחות בינלאומיות. באופן אולי אבסורדי, דווקא שלוחותיהן של האוניברסיטאות האמריקאיות והאירופאיות באמירויות פחות חופשיות ליזום קשרים עם ישראל. הסיבה לכך היא שהנהלות האוניברסיטאות הללו מרוחקות, מטבע הדברים, מהממשל בהשוואה לאוניברסיטאות בבעלות ממשלתית או מקומית, ולכן, ההמתנה שלהן לאור הירוק ארוכה יותר. ישנן החלטות רבות בתחום זה שראשי האוניברסיטאות הציבוריות ירגישו בנוח לקבל לבדם, בעוד שראשי שלוחות NYU אבו-דאבי, הסורבון אבו-דאבי, האוניברסיטה האמריקאית בשארג'ה ואוניברסיטת ברמינגהם בדובאי ימתינו לאישור רשמי מהממשל.
תחת המוסדות הפרטיים, נראה שמכוני המחקר הינם כר נוח לשיתופי פעולה, והם היו מהראשונים ליצור קשרים בעלי חשיפה גבוהה עם מכוני מחקר ומדיניות בישראל. הדבר נובע מהיותם מוסדות קטנים ועצמאיים יותר, ושוב, מעצם קרבתם של ראשיהם לממשל או התיאום הגבוה שלהם עמו, שכן מרבית מכוני המחקר הם בבעלות מקומית.
פחות מזרחנים, יותר מדענים
בעבר, קשרי המחקר בין ישראל למדינות שונות במזרח התיכון היה בעיקר נחלתם של מזרחנים. הסכמי אברהם משנים את הפרדיגמה ממחקר על מדינות המזרח התיכון למחקר עם מדינות המזרח התיכון. פתיחת עולם המחקר של מדינות המפרץ מעניקה בסיס לתחומי ידע רחבים. שם, מדעי הרוח והחברה נמצאים יחסית בשוליים ומרבית תשומת הלב ניתנת לתחומי ידע מדעיים ויישומיים, כמו למשל ניהול, סביבה, משפט, סייבר, מדעים דיגיטליים, בינה מלאכותית, הנדסה, כלכלה, ותעשיית חלל. לא בכדי, שיתוף הפעולה הרשמי הראשון בין מכוני מחקר בישראל ובאמירויות היה בנושא מציאת חיסון לנגיף הקורונה. מעבר לעובדה שאלו הם תחומי הידע הפופולריים במדינות המפרץ, יש בכך גם הצהרה חשובה בהצגתן כמדינות מתקדמות ומודרניות.
הזיקה הבינלאומית
בניגוד לישראל, כל הלימודים במוסדות ההשכלה הגבוהה באמירויות מתקיימים באנגלית. כאמור, מרבית צוות ההוראה והמחקר מורכב מלאומים שונים, ולכן נמצא שם גיוון רב בגישות המחקר. הביקורת הנשמעת לרוב על רמת ההשכלה הגבוהה במפרץ קשורה לכך שהידע מיובא מבחוץ, אולם העובדה שהמדינה משקיעה משאבים רבים בהקניית ידע בשטחה לאזרחיה מלמד על סדר העדיפויות שלה ועל הרצון לבנות תשתית לידע שנבנה בסופו של דבר מלמטה.
הבינלאומיות ניכרת לא רק כלפי פנים, אלא גם בהשתלבות של איחוד האמירויות ובחריין (ומדינות נוספות במפרץ) בעולם המחקר הרחב. מרבית הסטודנטים המצטיינים והמוכשרים ייצאו בדרך כלל ללמוד במוסדות השכלה גבוהה במערב ויחזרו למדינתם עם רמות שונות של ידע, רעיונות ותרבות מערבית. סטודנטים אלו יוצאים לרוב עם מלגות ממשלתיות, וחוזרים על-פי-רוב למדינת האם שלהם בסיום לימודיהם. מעבר לכך, המדינות משקיעות רבות בשיתופי פעולה בינלאומי עם גופים שונים של ידע, מחקר ופיתוח ברחבי העולם, ואף בהקמה של מרכזים ובתי ספר בהתאם לאג'נדה המחקרית שלהן. לכן, שיתוף פעולה מחקרי ואף מוסדי עם ישראל יהיה אחד מיני רבים.
מחקר על המחקר
התרבות האקדמית והפוליטית באיחוד האמירויות ובבחריין שונה מאוד מאלו שבמדינות המערב, ועל אף שנמצא בהן חוקרים וחוקרות מכל העולם, המערכת המקומית יוצרת תנאים ומאפיינים אשר ייחודיים לה. לכן, בבואנו לקדם קשרי מדע ומחקר בין המדינות, עלינו לעשות את מה שאנחנו הכי טובים בו – לחקור וללמוד, ולהבין את מערכת ההשכלה הגבוהה במפרץ לפני שניגשים אליה.
**המאמר פורסם בהארץ, 9 בדצמבר 2020
