מה שלומו של הסכם השלום בין ישראל ומצרים? יציב, אבל פושר

כל הפרסומים / שיפור מדיניות החוץ הישראלית

ב-26 במארס 1979 חתמו ישראל ומצרים על הסכם שלום. היה זה הסכם שלום ראשון בין ישראל ומדינות ערב. רבים בישראל התאכזבו שההסכם לא הביא בכנפיו נורמליזציה ביחסים ולא פתח את השער לחתימת שלום עם מדינות נוספות (למעט ירדן לאחר הסכמי אוסלו). ואולם, גם המאוכזבים יודו כי השלום נותר יציב. חגיגות הארבעים הן נקודה נוחה לבחינת "שלומו" של השלום הישראלי-מצרי. קשה להגזים בחשיבות ההסכם. הוא פרץ את חומת האיבה הערבית והעניק לגיטימציה לישראל. יתרה מזו, יציאתה של מצרים מהמעגל הערבי החלישה את מדינות ערב ומנעה מלחמה כוללת נוספת .במבט לאחור, ההסכם סלל את בישראל. הסכמי אוסלו ויוזמת השלום הערבית הן המשכו של – גם אם לא מקיפה –הדרך להכרה ערבית תהליך שהחל עם הסכם השלום הישראלי-מצרי.

לפני שנים רבות טבע שר המדינה לענייני חוץ המצרי, בוטרוס ע'אלי (לימים מזכ"ל האו"ם) את המונח "שלום קר" כדי לתאר את יחסי ישראל-מצרים. עם השנים הפך מטבע לשון זה למונח המתאר את היחסים. אחרים הציעו את המונחים "שלום שלילי" או "שלום שביר". משמעות המונחים הללו היא שהשלום מתקיים בין ממשלות ולא בין העמים; שהסוגיות העומדות בין המדינות עדיין לא נפתרו לחלוטין (למשל, הסוגיה הפלסטינית); ואפשרות המלחמה לא נגוזה, כפי שבא לידי ביטוי בתכניות מלחמה מצריות שרואות בישראל אויב. האם המונח הזה עדיין מתאים לתיאור מערכת היחסים בין ישראל ומצרים לאחר ארבעים שנה?

ניוזלטרצרו קשרSupport Mitvim