סיפור חייו של סאיב עריקאת (صائب عريقات) הפך בשלושת העשורים האחרונים לסיפורו של תהליך השלום הישראלי-פלסטיני. עריקאת היה שחקן מוביל כמעט בכל נקודות הציון המרכזיות בשיחות השלום לאורך השנים.
הוא השתתף בועידת מדריד בשנת 1991 ובשיחות וושינגטון (1992-1993). הוא אומנם לא היה חלק מערוץ אוסלו, אבל בתהליך אוסלו, שהתפתח בשנות ה-90, הוא החל להוביל את צוות המשא ומתן הפלסטיני. בין השאר השתתף במשא ומתן על הסכם אוסלו ב' (1995), בועידת וואי פלנטיישן בתקופת ממשלת נתניהו הראשונה (1998) ובשיחות על הסכם הקבע בשנים 2001-1999.
גם לאחר כישלון ועידת קמפ דיויד ביולי 2000, עריקאת ומקבילו בצד הישראלי גלעד שר המשיכו את המגעים להשגת הסכם, ועריקאת הוביל את המשלחת הפלסטינית במאמצים של הרגע האחרון שהתקיימו בועידת בולינג בדצמבר 2000 ושיחות בטאבה בינואר 2001.
בתקופת השלטון של אבו מאזן, עריקאת המשיך להוביל את המשא ומתן מהצד הפלסטיני, בין השאר בתהליך אנאפוליס (2007-2008), בשיחות של השליח האמריקאי ג'ורג' מיטשל (2010) וביוזמת ג'ון קרי (2013-14).
עריקאת הפך לאנציקלופדיה של תהליך השלום ולמי שנושא ב"זיכרון המוסדי" של סבבי המשא ומתן. הוא גיבש ומיסד את מחלקת המשא ומתן של אש"ף. לא במקרה בחרו כותבי הסדרה "היהודים באים" להיעזר בדמותו של עריקאת כנציג הפלסטיני הנצחי במערכון שעסק בהיסטוריה של תהליך השלום.
בשנת 2011, הודלפו אלפי מסמכים של מחלקת המשא ומתן של אש"ף, אשר חשפו פרטים רבים על השיחות עם ישראל ועל פשרות בנושאים כמו ירושלים והפליטים. ההדלפה הביכה מאוד את עריקאת והוא הודיע על התפטרותו, אך תוך זמן קצר חזר לתפקיד.
עריקאת לא היה חלק מההנהגה הותיקה של אש"ף שישבה בתוניס (מה שכונה "אש"ף-חוץ") אלא הגיע מתוך ההנהגה הפלסטינית המקומית בשטחים ("אש"ף-פנים").
הוא נולד באבו-דיס, ליד ירושלים, בשנת 1955 ורוב חייו התגורר ביריחו ונבחר כנציג של יריחו במועצה המחוקקת הפלסטינית. לעריקאת הייתה אזרחות אמריקאית והוא למד בארה"ב לתואר ראשון ושני ועשה דוקטורט בלימודי שלום באוניברסיטת ברדפורד באנגליה.
עריקאת הוביל קו של התנגדות לאלימות ובעד משא ומתן עם ישראל גם בתקופות קשות ומייאשות וגם אל מול התנגדות רחבה בציבור הפלסטיני לדיאלוג עם ישראל. הוא היה מעורב בפעילות של ארגוני חברה אזרחית תומכי-שלום, כמו "זרעים של שלום" ו"יוזמת ז'נבה", והשתתף באירועים וכנסים שונים של דיאלוג עם הציבור הישראלי. בין השאר, הוא הקליט סרטון הפונה לדעת הקהל הישראלית במסגרת קמפיין "הפרטנרים" של יוזמת ז'נבה, וגם על כך ספג ביקורת מבית.
בשנת 2019, הוא גם נשא דברים בכנס של ארגון ג'יי סטריט בוושינגטון. בתו, דלאל עריקאת, השתתפה בפעילויות משותפות לישראלים ופלסטינים במסגרת ארגון "זרעים של שלום" ופנתה למסלול אקדמי בתחום ההתמחות של יישוב סכסוכים.
עריקאת היה אחד האישים המקורבים ביותר לאבו מאזן והפך לדמות מוכרת היטב בזירה הבינלאומית, אך הוא לא זכה מעולם לתמיכה עממית רחבה. ב-2009, הצטרף לועד המרכזי של תנועת הפתח ומ-2015 הוא שימש בתפקיד מזכ"ל אש"ף.
הוא הפך לסמל של תמיכה בתהליך השלום ובפתרון שתי-המדינות בצד הפלסטיני, אך לאור כישלון התהליך וקריסת המשא ומתן, החל להוביל קו של מאבק מדיני מצד אש"ף להכרה בינלאומית במדינה הפלסטינית ולהצטרפות לארגונים ואמנות בינלאומיות.
בתקופת טראמפ, הוביל עריקאת את ההסברה הפלסטינית נגד מדיניות טראמפ ו"תוכנית המאה". משנת 2012, מצבו הבריאותי הידרדר, הוא חלה במחלת ריאות ועבר התקף לב, וב-2017 עבר השתלת ריאות בארה"ב. לפני חודש נדבק במחלת הקורונה, וממנה נפטר בבית החולים הדסה עין כרם בירושלים.
עריקאת ספג ביקורות רבות משני הצדדים לסכסוך לאורך חייו. הצד הישראלי ביקר אותו על עמדותיו התקיפות במשא ומתן, על התבטאויות שלו נגד ישראל ועל חלקו בכישלון תהליך השלום. בצד הפלסטיני, רבים תקפו אותו על התעקשותו להמשיך במסלול של דיאלוג עם ישראלים ועל ויתוריו במשא ומתן, וביקרו אותו על אחיזתו בתפקיד במשך שנים רבות.
אפשר בהחלט לבקר את עריקאת על מדיניותו ולחלוק על עמדותיו, אך אי אפשר לבטל את העובדה שהפך את תהליך השלום עם ישראל למפעל חייו ושהיה לאישיות הפלסטינית המזוהה ביותר עם השאיפה לפתרון של שתי-מדינות והסכם קבע ישראלי-פלסטיני.
**המאמר פורסם באתר זמן ישראל, 11 באוקטובר 2020.