מים למלך: הידרו-פוליטיקה נבונה עשויה להציל את הסכם השלום עם ירדן

כל הפרסומים / קיימות אקלימית מדינית

בשבוע שעבר מלאו 30 שנה לחתימה על הסכם השלום בין ישראל לירדן – הסכם שלום אסטרטגי עם השכנה החולקת את הגבול הארוך ביותר עם ישראל, שמאז ועד היום הוא אבן יסוד בביטחון הלאומי. מספיק להיזכר בהשתתפות ירדן בהדיפת התקיפות מאיראן, כדי לתפוש את חשיבותם של היחסים בין המדינות.

ואולם, הסכם השלום, שיצא לדרך בתחושה של התרוממות רוח וציפייה לשלום חם בין העמים, התדרדר עם השנים לשלום מדיני-אסטרטגי קר. אכזבות ממימוש של פרויקטים משותפים, מתיחות ומשברים חוזרים סביב ניסיונות לשינוי הסטטוס-קוו במקומות הקדושים בירושלים, וכמובן המשכו של הסכסוך הישראלי-פלסטיני והיעדר תהליך מדיני, הלכו וקיררו את היחסים והביאו למשברים וחוסר אמון. וזה לא רק פספוס גדול, אלא גם תהליך מסוכן המאיים על ההישג המדיני-ביטחוני הגדול של הסכם השלום, שני אולי רק להסכם השלום עם מצרים. אחד המרכיבים שעיצבו את היחסים בין המדינות לאורך השנים, שהוא חלק מהותי מהמשבר ביניהן ועשוי להיות גם מרכיב בשינוי הכיוון, הוא מים.

כעס ותסכול

ירדן היא מדינה מדברית שסובלת ממחסור אקוטי במים. למרבית האוכלוסייה בה יש גישה למים, אך אספקתם אינה רציפה. משבר האקלים משפיע דרסטית על מאזן המים בירדן. משרד המים והחקלאות הירדני צופה הפחתה של 15 אחוזים בשיעור המים הזמינים עד 2040, דבר שיפגע גם בתשתיות הביוב ובהשבה לקולחין.

ישנם כשלים רבים בניהול משק המים הירדני, המתבטאים בין השאר בכך שיותר מ-40% מהמים המופקים אובדים בדרך בשל חיבורים לא חוקיים, דליפות ועוד. לכן גיבשה הממלכה אסטרטגיית מים לאומית, המתבססת על שיתופי פעולה הכרחיים עם שכנותיה, בראשן סעודיה וישראל, להן מקורות מים ואנרגיה, שיאפשרו פיתוח משק מים מוטה התפלה.

מציאות זו מניחה את המים וההידרו-פוליטיקה בליבת היחסים בין ישראל לירדן. הידרו-פוליטיקה היא הפוליטיקה של המים. בהגדרתה הקלאסית היא בוחנת את מערכות היחסים והאינטראקציות בין בעלי עניין הנוגעים בשימוש במקורות מים ובניהולם.

ישראל וירדן חולקות כמה מקורות מים – רובם ככולם באגן הירדן והערבה. הסכם השלום שהן חתמו ב-1994 כלל התייחסות מקיפה לחלוקתם של משאבי המים, וקבע בין השאר כי ישראל תעביר מדי שנה 50 מלמ"ק (מיליון ליטר מעוקב) של מים לירדן במחיר עלות. זאת כחלק מהסדרת יחסי המים והעברת מי הירמוך (שהם, על פי ירדן, משאב שלה) דרך הכינרת בחזרה לירדן. כמו כן, כלל ההסכם הקמה של ועדת מים משותפת לישראל וירדן, שניהלה את הקשר העיקרי בין המדינות למימוש ההסכמים בתחום המים. ב-2021, בימי ממשלת בנט-לפיד וכחלק מהסכמי אברהם, הכפילה ישראל את הכמות, וחתמה עם ירדן על הסכם שבו היא מספקת לממלכה 50 מלמ"ק נוספים (100 מלמ"ק סך הכל), במחיר גבוה יותר. תוקפו של ההסכם היה אמור לפוג במאי 2024 אך הוא הוארך בחצי שנה וצפוי לפוג בחודש הקרוב. כיום, 10% מצריכת המים בירדן מגיעים מישראל.

בין ירדן לישראל ישנו מאזן אינטרסים שנשמר יציב באופן יחסי מאז הסכם השלום ב-1994. עבור ישראל, כאמור, שיתוף הפעולה עם ירדן ויציבותה של הממלכה הם מרכיבים אסטרטגיים בביטחונה הלאומי. עבור ירדן, ישראל היא מדינה יציבה המסייעת לה ביטחונית ופוליטית בזירה האזורית, שותפה למיזמים כלכליים, חברה במחנה המדינות החוסות תחת ארצות הברית, וכן מקור מרכזי לייבוא מים. אספקת המים מישראל לירדן היא גורם משמעותי ביותר במערכת היחסים האסטרטגיים בין המדינות, ולפיכך גם במצבי משבר שמרה ירדן מכל משמר על אלמנט זה ביחסים. אולם, במציאות של המשך הסכסוך הישראלי-פלסטיני, העמקת הכיבוש והסיפוח בגדה המערבית והמשברים הנשנים במקומות הקדושים בירושלים, התלות שנוצרה במדינת ישראל בתחום המים מעוררת כעס רב ותסכול בקרב העם הירדני.

פרויקטים לא ממומשים

במשך השנים נעשו ניסיונות להרחיב את שיתופי הפעולה בתחום המים. שלושה פרויקטים משמעותיים מהסוג הזה קודמו, אך לא הושלמו. האחד הוא פרויקט Red-Dead להקמת מתקן התפלה באילת ובעקבה והולכת המים לצפון ירדן, תוך העברת התמלחת לים המלח. פרויקט זה הועבר לצדו הירדני של הגבול לשם הפחתת הבירוקרטיה, אך הוקפא על ידי ישראל. פרויקט נוסף הוא שיקום נהר הירדן בשטח הדרומי. זהו פרויקט ייחודי באופיו, מכיוון שמרכיבים רבים שלו עוסקים בבניית קשרים בין תושבים משני צדי הגבול ובפיתוח כלכלי ותיירותי, שהופכים את השלום לעניין מוחשי הנושא עמו הטבות לאוכלוסייה. הסכמות לקידומו נחתמו בוועידת האומות המאוחדות לשינוי אקלים 2022 (COP27) בימי ממשלת בנט-לפיד, והוקפאו עם נפילתה.

פרויקט שלישי הוא "מים תמורת אנרגיה" (Blue-Green Prosperity), שבו התחייבה ישראל למכור מים מותפלים לירדן (200 מלמ"ק בשנה) כנגד התחייבות של ירדן למכור אנרגיה סולארית לישראל באמצעות תשתיות ייעודיות שיקימו לכך, כל זאת בשותפות עם איחוד האמירויות. פרויקט זה הוקפא עם פריצת המלחמה בעזה. היחסים בין המדינות הוזנחו על ידי ישראל עם השנים ואף נתפשו כמובנים מאליהם. זה השתקף גם בתחום המים. הפער בין הרצון לקדם פרויקטים משותפים בתחום זה לבין מימושם בפועל יצר תסכול עמוק בצד הירדני.

המחסור במים הוא גורם משמעותי בסכסוכים רבים, פליטות והגירה, וערעור יציבות פוליטית. תחת תנאי משבר האקלים, האיום בחוסר יציבות בגין מחסור במים במזרח התיכון גובר באופן ניכר. האיום החריף לא מדלג על מערכת היחסים בין ישראל וירדן, שכפי שתוארה למעלה, כבר כעת אינה נהנית מחוסן רב. אולם, התייחסות רצינית לנושא המים ואימוץ הידרו-פוליטיקה אפקטיבית טומנים בחובם גם הזדמנויות להשתמש במים ובדאגה המשותפת לזמינותם כמרכיב בחיזוק היחסים ושיתופי הפעולה. עד כה מי שהוביל את פוליטיקת המים היתה דווקא החברה האזרחית.

רעיונות ופרויקטים של שיתופי הפעולה בתחום המים נולדו וצמחו מתוך ארגוני חברה אזרחית אזוריים המשותפים לישראלים, ירדנים ופלסטינים בראשם אקופיס ומכון ערבה. הם היוו תשתית מדהימה, בעת של הזדמנות פוליטית לבניית השלום בין העמים והמדינות. ארגוני חברה אזרחית הפועלים באופן חוצה גבולות, עושים שירות חשוב למדינה בפיתוח, עיצוב וקידום רעיונות חשובים אלו. כל מרחב הגבול הישראלי-ירדני מחייב הסתכלות סביבתית-מדינית וקידום פרויקטים העוסקים בבניית שלום, מוכנות אקלימית, ושיקום סביבתי.

30 שנה לאחר החתימה על הסכם השלום, ככל שרוצים לשנות כיוון ביחסים עם ירדן, להבטיח את הסכם השלום והנכס הביטחוני-אסטרטגי, ולבנות מציאות של שלום ושגשוג, הידרו-פוליטיקה היא מאמץ חשוב ועיקרי. על הממשלה ומקבלי ההחלטות לתמוך ביוזמות הצומחות בשטח, ליישם הסכמים קיימים ולקדם תוכניות חדשות להתמודדות משותפת עם אתגר המים. שהרי מים הם חיים.

המאמר פורסם ב-6.11.24 באתר הארץ.