מאמרי דעה ופרשנות
/ תהליך השלום הישראלי פלסטיני
העובדה ששדולת ארץ-ישראל ומועצת יש"ע, בתמיכת 22 חברי כנסת, טרחו לפרסם מודעה גדולה בעיתון הארץ (15 ביוני 2016), המצהירה על התנגדותם ליוזמת השלום הסעודית מלמדת כי הם מוטרדים. הם מוטרדים מכך שהיוזמה הערבית – בעקבות הצהרותיהם של נתניהו וליברמן – עלולה להפוך לאיום אמיתי מבחינתם, דהיינו, התקדמות בפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני.
התנגדות ליוזמת השלום הערבית (ולא הסעודית, ראה להלן) הינה לגיטימית, כמובן, מסיבות אידיאולוגיות. ואולם, היא אינה לגיטימית כאשר היא מוצגת לא נכון מבחינה עובדתית או שניתנת לה פרשנות שאינה מקובלת בשדה המחקר. העצומה מבוססת על שלוש טעויות או אי הבנות: ראשית, בלבול בין יוזמת השלום הסעודית ויוזמת השלום הערבית. מדובר בשני מסמכים שונים. מה שמכונה היוזמה הסעודית היה למעשה ריאיון שערך העיתונאי האמריקני תום פרידמן עם יורש העצר (דאז) הסעודי עבדאללה ב-17 בפברואר 2002. היוזמה הסעודית לא הייתה תכנית סדורה אלא כללה כמה רעיונות שהועלו על ידי עבדאללה ותמציתם הצעה לנסיגה ישראלית מלאה לקווי 1967, כולל ירושלים, בתמורה לנורמליזציה של היחסים בין ישראל ומדינות ערב. היוזמה הסעודית לא התייחסה כלל לנושא הפליטים. זו גם הסיבה מדוע פוליטיקאים ישראלים שונים (למשל אולמרט ולבני) העדיפו את היוזמה הסעודית על פני הערבית. כחודש וחצי מאוחר יותר, בוועידת הפסגה הערבית בביירות, התקבלה יוזמת השלום הערבית, המבוססת על היוזמה הסעודית, עם כמה תיקונים חשובים, כולל התייחסות מפורשת להקמת מדינה פלסטינית שבירתה מזרח ירושלים, דרישה לנסיגה מרמת הגולן ומחוות שבעא בגבול הלבנוני והתייחסות עמומה לבעיית הפליטים (ראה להלן).
המאמר פורסם בעיתון "מקור ראשון" ב-26 ביוני 2016
