ממה חושש מחמוד עבאס?

כל הפרסומים / תהליך השלום הישראלי פלסטיני

נאומו של אבו מאזן, נשיא הרשות הפלסטינית, בפסגת ראשי מדינות אפריקה באדיס אבבה ב-2 ביולי לא תפס כותרות מיוחדות, בארץ או בחו"ל. הוא עסק בנושאים השגרתיים של כיבוש אולם כלל פסקה מעניינת בה קרא המנהיג הפלסטיני למנהיגי היבשת )הכוללת מדינות מוסלמיות וערביות רבות( להתנות כל התקדמות ביחסים עם ישראל בסיום הכיבוש. וכאן נשאלת השאלה ממה חושש מחמוד עבאס? הרי כל המומחים טוענים בלהט, כי מדינות ערב, ובמיוחד ערב הסעודית, לא ייטלו על עצמם סיכונים מיותרים ויעשו נורמליזציה עם ישראל בטרם נפתרה הבעיה הפלסטינית.

דאגתו של עבאס באה מכמה כיוונים: האחד, כמי שנטל חלק פעיל בעשיית ההיסטוריה הפלסטינית, הוא מודע היטב לעובדה שמדינות ערב ואש"ף ברגע האמת הלכו אחר האינטרסים שלהן. הייתה זו מצרים של סאדאת שהחליטה ב-1979 לנטוש ולחתום על שלום נפרד עם ישראל, וזאת למרות שהסכמי קמפ דיוויד ב-1978 כללו חלק ארוך שטיפל בסוגיה הפלסטינית (אם כי לא לשביעות רצונו של אש"ף שלא הוכר כלל). מלחמת לבנון הראשונה לא הביאה לתגובה ערבית שתציל את אש"ף מידי ישראל, והארגון לא רק שספג מפלה אנושה אלא נאלץ להעביר את מפקדותיו לתוניסיה. ואילו ירדן החליטה ב-1988 להינתק באופן חד-צדדי מהגדה המערבית בעקבות האינתיפאדה הראשונה. השלום עם ירדן נחתם ב-1994 לאחר שערפאת עצמו נטש את ירדן וחוסיין – למרות שהלה סיפק לו מטרייה מדינית במהלך וועידת מדריד (1991) – כדי לחתום על הסכם אוסלו (1993). חוסיין חש נבגד, אך החליט לנצל את המומנטום ולחתום עם רבין על הסכם מבלי לחכות כי ההסכם אכן יתממש ותקום מדינה פלסטינית.

הצטרפו לניוזלטרצרו קשרלתרומה