כל הפרסומים
/ ישראל ואירופה
בירושלים עוקבים בעניין אחר פסגת מנהיגי נאט"ו המתכנסת במדריד בימים אלה. הפלישה הרוסית לאוקראינה ערערה את סדר הביטחון באירופה והאיחוד האירופי מתמודד כעת עם עידן חדש של עימות אסטרטגי ביבשת. ערעור הסדר הזה ישפיע כנראה הרבה מעבר לגבולות אירופה, גם על ישראל.
מבחינת ישראל, ההתפתחויות בנאט"ו בשנתיים האחרונות ומאז הפלישה הרוסית לאוקראינה בפרט, חשובות משתי סיבות: הראשונה היא ההכרה הגוברת בירושלים בדבר חשיבות הקשר הישיר בין הברית הצפון אטלנטית לישראל. החדשנות הישראלית, היכולות שלה בתחומי הסייבר, מודיעין, ממשקים אזרחים/צבאיים והמעטפת הישראלית שמאפשרת להיי-טק לפרוח בכל הרבדים, מעניינים מאוד את נאט"ו. ישראל מצדה מעוניינת בשיתופי פעולה עם הברית גם לטובת מערכות הביטחון וגם לטובת המגזר הפרטי. הסיבה השנייה היא ההכרה כי נאט"ו היא למעשה פלטפורמה דיפלומטית. הברית היא זירה, בעלת פוטנציאל גובר והולך, דרכה ישראל מחזקת קשרים עם המדינות הדמוקרטיות ועם מדינות הים התיכון, כולל טורקיה.
פסגת נאט"ו מתמקדת כמובן באוקראינה, אבל לא רק בראייה צבאית נקודתית. חברות הברית מרכזות את מאמציהן בהתאמתה למציאות האסטרטגית החדשה גם בטווח הארוך. הביקורים של מנהיגים, שרי חוץ ושרי הגנה בקייב בארבעת החודשים האחרונים, ובמיוחד הביקור המשותף של מנהיגי צרפת, גרמניה ואיטליה לפני כשבועיים, מדגישים את השינוי החד שחל בנושא זה. רק לפני שלוש שנים הזהיר נשיא צרפת, עמונאל מקרון, ש"נאט"ו חווה מוות מוחי ואירופה כבר לא יכולה לסמוך על ארה"ב שתגן על בעלות בריתה". כיום התחושה באירופה שונה לגמרי. אוקראינה אמנם איננה חברה בברית, אבל נאט"ו בהחלט מהווה כעת צד בסכסוך.
על פניו, אפשר לחשוב כי האתחול מחדש של מטרות נאט"ו יפגע במאמצים שהקדישה הברית לשיח עם מדינות אגן הים התיכון, ובאופן ספציפי – במאמציה של ירושלים לחזק את קשריה עם הברית. דיפלומטים ישראלים טוענים כי ההיפך הוא הנכון וקוראים לנצל את חלון ההזדמנויות כדי להעמיק ולהרחיב את שיתוף הפעולה.
ישראל מקיימת יחסים מיוחדים עם נאט"ו כבר מעל שלושה עשורים, וב-1989 היתה למדינה השלישית שזכתה למעמד של בעלת ברית עיקרית של הארגון. לאחר הסכמי אוסלו, יצרה נאט"ו את "פורום הדיאלוג הים-תיכוני" שנועד לשמש כמסגרת של שיתוף פעולה אזורי למען השלום, ולהשלים מאמצים בינלאומיים אחרים, כמו תהליך ברצלונה של האיחוד האירופי או היוזמה הים תיכונית של הארגון לביטחון ושיתוף פעולה באירופה (OSCE). ישראל – יחד עם אלג'יריה, תוניסיה, מצרים, ירדן ומרוקו – הוזמנה להשתתף במפגש הראשון של הפורום ב-1995.
בשני העשורים שלאחר מכן, התמקדו יחסי ישראל-נאט"ו בעיקר במסגרת הדיאלוג הים תיכוני. בחמש השנים האחרונות, במקביל לשינויים העמוקים שעברה ועוברת הברית, גם ירושלים החלה לשנות כיוון. היא איננה נוטשת את הדיאלוג הים תיכוני, אשר מעניק לה הזדמנויות למפגשים בלתי אמצעיים עם מדינות שעמן אין לה בהכרח קשרים מדיניים, אך מאמינה שהערך המוסף שלה לברית איננו טמון רק בתפיסה שלה כחלק ממרחב גיאוגרפי שכן לאירופה. העיסוק בנעשה באוקראינה יכול לכאורה להיות הרסני מבחינת שאיפותיה של ישראל לחזק את קשריה עם נאט"ו. אולם, בפועל, מדובר דווקא בהזדמנות עבורה להשתלב בברית (מבחוץ כמובן) באופן אחר. חשיבותה הגיאוגרפית של ישראל עבור נאט"ו פחתה, אבל יכולתה של ישראל לתרום למאמצי נאט"ו ואירופה בתחומי המודיעין, הסייבר והטכנולוגיה, הופכת אותה מצרכן של ביטחון, לספק של ביטחון בפוטנציה.
השינוי המתהווה של אופי השותפות בין ישראל לנאט"ו נובע מכמה תהליכים: ראשית, התהליך שנאט"ו עצמה עוברת בשנים האחרונות, בעיקר מאז הביקורת הקשה והפומבית של מקרון. בפברואר 2021 פרסמה מזכירות נאט"ו מסמך מכונן עבור הארגון, אשר הציע מפת דרכים לשורה של רפורמות עד 2030. המסמך כולל את הצורך להתמודד עם איומים טכנולוגיים מתעוררים, כמו סייבר ובינה מלאכותית, את חשיבות ההיערכות של העורף האזרחי לנשק לא קונבנציונלי, את התמודדות עם תפוצתו של טרור עולמי ועוד. תובנה חשובה נוספת היתה ההבנה שכל העיסוק בחדשנות בתחומי הביטחון, בייצור כלים חדשים ובהבנת האתגרים הטכנולוגיים, מחייב שיתוף פעולה הרבה יותר פורה עם המגזר הפרטי. כלומר לא רק עם תעשיות ביטחוניות פר אקסלנס, אלא בנייה של דיאלוג עם ענקיות תוכנה ורשתות חברתיות ועם חברות שמייצרות טכנולוגיות דו-שימושיות. לישראל יש מומחיות וניסיון במגוון תחומים אלו.
התהליך השני הוא ההכרה המתגברת בישראל בדבר הערך המוסף של שותפות עם נאט"ו. ישראל המוסדית, ובעיקר המערכת הביטחונית, יודעת לעבוד מצוין עם החברות הביטחוניות הישראליות, ומתורגלת לעבוד באופן פרטני מול ארה"ב, גרמניה ובריטניה. שיתופי פעולה טרילטרליים ומולטילטרליים ועבודה מערכתית מול גורמי חוץ כמו נאט"ו (Interoperability), אינם הצד החזק שלה. ובכל זאת, ישראל זיהתה את השינוי האסטרטגי שנאט"ו עוברת כבר מתחילתו, ואת הפוטנציאל שטמון בו מבחינה מדינית, פרקטית (התעשיות הביטחוניות) ואסטרטגית רחבה.
המרכיב השלישי הוא חימום היחסים עם טורקיה. הידרדרות היחסים הבילטרליים בין ירושלים לאנקרה, בעיקר מאז פרשת המרמרה ב-2010, מצאה את ביטויה גם במסגרת נאט"ו. לאחר המשט, הטילה טורקיה וטו על המשך השתתפות ישראל בפעילות הברית. רק לאחר התנצלותו של בנימין נתניהו, הוזמנה ישראל להשתתף בתרגיל הצבאי המולטילטרלי "הר שחור". בשנה שלאחר מכן הסכימה טורקיה שישראל תפתח משרד במטה נאט"ו. שיפור היחסים בציר אנקרה-ירושלים בשנה וחצי האחרונות משתקפת גם ביחסים בין שתי המשלחות בנאט"ו. יותר מכך, דיפלומטים ישראלים מעידים שמטה נאט"ו מהווה בשנים האחרונות זירה משמעותית להעברת מסרים בין שתי הבירות.
התועלת המדינית של השתלבות ישראל בגוף בינלאומי/ביטחוני ברורה, בעיקר לנוכח העובדה שממשל ביידן מכיר בחשיבות הגיאו-פוליטית של נאט"ו. התועלת הפרקטית טמונה כאמור בהכרה של נאט"ו בצורך לבנות שיתופי פעולה עם המגזר הפרטי. הדגש בהקשר זה אינו רק בתחומים שמניתי קודם לכן, אלא גם בהתמודדות עם אתגרי אקלים. הנטייה האינסטנקטיבית של נאט"ו היא לפנות לחברות טכנולוגיה מהמדינות החברות, אבל לאט-לאט צומחת ההכרה שהארגון זקוק גם ליכולות של מדינות שותפות מתקדמות, כמו שווייץ, יפן, אוסטריה וישראל.
התועלת האסטרטגית טמונה בהרחבת מעגל שיתוף החומרים המודיעניים. נושא הטרור האיראני ושלוחיו מעניין את נאט"ו מאוד. באופן כללי, ישראל חולקת עם ארה"ב באופן אינטימי מידע מודיעיני ויש לה גם שיתוף פעולה ממוסד עם כמה מדינות אירופאיות מרכזיות, אבל היא חולקת רק מעט מידע עם חברות נאט"ו אחרות. הרחבת המעגל משמעותו הכללה של הערכות ישראליות בניירות הערכה של הארגון. ניירות אלה מוצאים את עצמם בסופו של דבר במשרדי ההגנה של כל המדינות החברות. זוהי דרך מצוינת עבור ישראל להציף את הנושאים האסטרטגיים החשובים לה.
זאת ועוד, ישראל מעריכה כי נאט"ו נמצאת בתחילתו של תהליך, בו מבנה השותפויות הגיאוגרפי הופך למערכת המושתתת על בסיס ערכי ועל בסיס של מסוגלות. בשני הרבדים האלה, כך חשים בירושלים, ישראל קרובה לשותפות נאט"ו אחרות – כמו אוסטריה, אוסטרליה וניו זילנד למשל – יותר מאשר לצפון אפריקה. לפתחה של ישראל התגלגלה הזדמנות לחיזוק שייכותה לעולם המערבי-דמוקרטי, ובכך גם לחיזוק ביטחונה ושגשוגה. גם בעת זו של משבר פוליטי פנימי, יש להפנות את המשאבים הנחוצים כדי לנצלה, ולא לפספסה.
המאמר פורסם ב״הארץ״, ב-29 ביוני 2022
