כל הפרסומים
/ שיפור מדיניות החוץ הישראלית
מהשמחה על הכרזת הרשתות על נצחונו של הנשיא הנבחר ביידן לעצב על מותו של המנהיג הפלסטיני עריקאת, עלינו לזקק לא רק רגשות אלא גם לקחים. נצחונו של ביידן מסמל את התקווה ואת האמונה ההכרחיים לקידום אג'נדה מדינית, ומותו של עריקאת את תחושת הדחיפות שהיא הכרחית לא פחות.
נפלה בחלקי הזכות להכיר את שניהם בשל קירבתם לנשיא פרס שאיתו עבדתי במשך שנים כיועץ מדיני. ביידן ועריקאת משקפים כול אחד בדרכו את אחד המרכיבים המשמעותיים ביותר באישיותו ובדרכו המדינית של פרס: האמונה שאדם יכול לעצב את המחר שלו. שהיסוד החיובי בנפש האדם יכול להיות היסוד הדומיננטי. שאין הבדל יסודי בין עמים ההופך עם קונקרטי להיות בלתי כשר להוות בן שיח לשלום.
ביידן מחליף נשיא שהיה בדיוק היפוך התפיסה הנ"ל (שהיא לכאורה נאיבית). הוא ציני, לועג לאמת, מתייחס לאנשים כאל עדר נגרר, נטולי יכולת ניתוח ושיפוט. הוא ידיד ומעריץ של רודנים. הזירה הבינ"ל היא זירה של תחרות, לא של שיתוף. ביידן יפעל להחזיר את המעמד של מוסדות בינ"ל, של ערכים ושל אחווה אנושית.
עריקאת הלך עשרות שנים נגד הזרם הפלסטיני שהאמין כי אין ולא יהיה לעולם פרטנר ישראלי. הוא ספג קלון והואשם כמשת"פ של הישראלים. אך אמונתו בעתיד של פשרה ושלום עם הישראלים צמחה על תפיסה אופטימית שהעתיד יכול להיות טוב יותר ובני אדם משפיעים על כך.
בחירתו של ביידן צריכה ללמד אותנו שאסור להתייאש גם אם נראה שהלאומנים הפופוליסטיים מחזיקים חזק בשלטון ושיש להם ציבור תומכים לא מבוטל. לרבים מהישראלים אכן אבדה התקווה שאפשר לקדם הסדר שלום עם הפלסטינים. רבים איבדו תקווה מכיוון שהם שוכנעו שאין פרטנר בצד הפלסטיני או שוכנעו שאין להם גייסות בצד הישראלי. נצחונו של ביידן מוכיח שהכל אפשרי ומה שאנחנו צריכים זו נחישות ומנהיגות.
מותו של עריקאת מוכיח שאין לנו זמן להמתין להבשלת תהליכים אצלנו ואצלם. אם נמתין עד לשינוי פוליטי אצלנו, או עד שממשל ביידן יכנס לתפקידו, יקבל את אישור הקונגרס למנות את הגורמים הרלבנטיים לתהליך השלום ויגבש אסטרטגיה יתכן שכבר לא יהיו לנו מנהיגים פלסטינים כמו עריקאת ואבו מאזן שמאמינים בשלום, בפתרון שתי המדינות, שמקבלים את זכותה של ישראל, שלא חושבים שאפשר להשיג מדינה פלסטינית בדרכים אלימות.
אם נמתין יותר מדי זמן יתכן שנמצא כי במקום שותפים למו"מ יהיו בצד השני קיצוניים פנאטיים תומכי טרור, ו/או אלו שהתייאשו מפתרון שתי המדינות ומאמינים שעם חלוף הזמן במדינה דו-לאומית יוכלו לתרגם רוב דמוגרפי לריבונות בתמיכת העולם, שלא יקבל מדיניות של חוסר שוויון אזרחי מצד ישראל.
בניגוד למקובל לחשוב במחוזותינו יש לנו הרבה קלפים לקידום פתרון שתי המדינות בתמיכת ממשל אמריקאי. יש לנו זירה אזורית תומכת, שלמרות הסכמי אברהם עדיין רואה בפתרון שתי המדינות לסוגיה הפלסטינית את הפתרון המועדף והיחידי. היוזמה הערבית עדיין על השולחן, גם אם החלה נורמליזציה עם חלק מהמדינות לפני הגעה להסדר, ויש סבירות גבוהה שדרישת מדינות האזור ובעיקר סעודיה מהממשל האמריקאי, על מנת להמשיך את הנורמליזציה הברוכה – תהיה ליישם את חזון היוזמה הערבית ולא להסתפק במניעת הסיפוח.
אם פרס היה חי היום הוא היה משוחח עם ידידו הנשיא הנבחר ביידן ומזכיר לו איך אף אחד לא האמין שחזונו על מזרח תיכון חדש יכול להתגשם והנה הוא מתגשם לנגד עינינו. אבל אם לא נוביל להסדר עם הפלסטינים, המזרח תיכון החדש הזה יתפוצץ לנו בפנים, ומותו של הדיפלומט עריקאת חייב לסמן לנו שלא מספיקה התקווה, אלא חייבים גם את תחושת הדחיפות.
בספרו "הנוסחה של פרס" כתב יועצו הקרוב של פרס אבי גיל, שהיה המנטור שלי, משפט ששמע מפרס:
"אני לא מחזיק מעצמי מומחה לערבים, אבל אני מבין באנשים, וערבים הם אנשים כמו כל אחד אחר".
הומניסט כמו ביידן, בניגוד לקודמו הגזען, מבין את זה ולכן יש לפנינו הזדמנות גדולה. אבל אין הרבה זמן ויפה שעה אחת קודם.
**המאמר פורסם באתר זמן ישראל, 16 בנובמבר 2020.
