נתניהו טרוד באיראן, אך האיום האמיתי נמצא מעבר לקו הירוק

פרופ' אלי פודה ספטמבר 2019

מרבית הישראלים לא רואים את ישראל חלק אינטגרלי מהמזרח התיכון. על פי מדד מדיניות החוץ הישראלית של מכון "מיתווים" 2018, רק 27% מהיהודים ו-32% מהערבים רואים את ישראל כחלק מהאזור, בעוד השאר רואים אותה כחלק מאירופה, אגן הים התיכון או שאין להם דעה בנושא. ואולם, ניתוח מדיניות החוץ הישראלית בחודשים האחרונים מלמד כי ישראל ממלאת תפקיד מרכזי – ואפילו דומיננטי – במזרח התיכון באופן שמייתר את סימני השאלה לגבי שיוכה.

לישראל יש תפקיד בשלושה מעגלים המקיפים אותה. בכל אחד מהם יש לה ידידים או בעלי ברית אך גם אויבים. במעגל הראשון היא מתמודדת עם האתגר הפלסטיני על שתי צורותיו: האחת, הרשות הפלסטינית, המכירה בישראל, משתפת עמה פעולה מבחינה ביטחונית וזוכה למענקים כספיים מתוך חשש שקריסתה תוביל לאנרכיה. השנייה, חמאס וארגוני הג'יהאד האחרים ברצועת עזה, שאינם מכירים בישראל ומאתגרים את ביטחונה מדי יום ברקטות, בלוני תבערה ועוד.

במעגל השני מתמודדת ישראל עם שכנותיה הערביות. מצרים וירדן חתומות על הסכם שלום ומשתפות פעולה מבחינה ביטחונית ומודיעינית נגד איומים משותפים. בזירה הצפונית, סוריה כשלעצמה לא מהווה איום בשל תוצאות מלחמת האזרחים. אולם, מעורבות איראן בסוריה והתחזקות חיזבאללה בלבנון הביאו את ישראל – כך על פי התקשורת – לפעולות צבאיות כדי למנוע פיגועים.

פעילות זו מתנהלת בחשאי, אולם לבנימין נתניהו יש אינטרס שלא להסתירה. זאת, על מנת להפגין עוצמה ולחזק את ההרתעה. ראש הממשלה גם מעוניין להדגיש כי איראן היא "הבריון" של השכונה ולכן יש להתאחד נגדה. לא מן הנמנע כי גם שיקולי בחירות משחקים תפקיד בהחלטותיו, בדיוק כפי שמנם בגין החליט לתקוף את הכור העיראקי ימים ספורים לפני בחירות 1981. הפומביות הזו יכולה לעמוד לרועץ בשעה שמנהיגים מותקפים חשים השפלה, וזו, בתורה, עלולה לגרום תגובת נגד והידרדרות לא מתוכננת.

במעגל השלישי, הפריפריאלי, ישראל משתפת פעולה מאחורי הקלעים – כך לפי התקשורת – עם מדינות המפרץ הפרסי, מרוקו, מאוריטניה וצ'אד. מאידך, איראן, שהיתה הציר המרכזי בברית הפריפריה בשנות השישים והשבעים, הפכה לאויב המרכזי ופועלת בזירות שונות באזור. במידה רבה איראן של היום מזכירה את מצרים הנאצריסטית, האויבת המרכזית של ישראל באזור בשנות החמישים והשישים.

טורקיה, הציר השני במדיניות הפריפריאלית בעבר, אינה עוד בעלת ברית אך גם קשה להגדירה כאויב במצב של קיום יחסים דיפלומטיים וסחר כלכלי בשווי מיליארדי דולרים. גם עיראק הינה חלק מהפריפריה ועמדתה כלפי ישראל לא ברורה: מצד אחד, אין לעיראק אינטרסים לחמם את הסכסוך עם ישראל, וזאת מסיבות פנימיות שקשורות לבעיות דמוגרפיות וכלכליות מצד אחד, וליחסים עם ארה"ב מצד שני. מאידך, לאיראן יש אינטרס להפוך את עיראק לבסיס קדמי – בדומה לסוריה ולבנון – שיאפשר לה לתקוף את ישראל בעת הצורך. על רקע זה כנראה תקפה ישראל לאחרונה מטרות בעיראק.

הפריפריה המזרח תיכונית כוללת כיום גם את חלק מהמדינות שקמו אחרי קריסת בריה"מ. כמה מהן מקיימות יחסים מצוינים עם ישראל, בסתר ובגלוי, כמו אזרבייג'אן וקזחסטאן. חשיבותה של אזרבייג'ן השיעית גדולה במיוחד, לא רק בשל קשרי הנפט, הנשק והביטחון, אלא גם משום שהיא מהווה נקודת תצפית נוחה על הגבול האיראני.

ניתוח זה מלמד כי ישראל פועלת כמעט בכל זירה במזרח התיכון, בעיקר מאחורי הקלעים אך גם בגלוי. מעורבות זו באה לידי ביטוי הן ביצירת שיתופי פעולה והן במעורבות צבאית ישירה. עם זאת, תהיה זו טעות להניח כי מדובר במדיניות חדשה. משחר הקמתה פעלה ישראל ברחבי באזור מתוך מטרה לקשור קשרים ולהיאבק נגד אויבים משותפים. כך היא הגיעה לאיראן ולטורקיה כבר בשנות החמישים, כך הגיעה למרוקו, לכורדים, למורדים המלוכנים בתימן ולנוצרים בסודאן בשנות השישים, כך הגיעה לעומאן בשנות השבעים, כך חברה לנוצרים המארונים, תקפה את הכור הגרעיני בעיראק ואת הכור הגרעיני שנבנה בסוריה.

הבעיה היא שהפעילות – המבורכת, יש לומר – של ישראל במזרח התיכון וההתנהלות הכמעט אובססיבית של ממשלת נתניהו בנושא האיראני, מסיטה את תשומת הלב מהמעגל הראשון – יחסי ישראל עם הפלסטינים – שהוא, בסופו של דבר, המעגל המיידי והחשוב יותר. לפי סקר מכון מיתווים לקראת בחירות 2019, 65% מהציבור חושב כי ממשלת נתניהו נכשלה בטיפול בנושא הפלסטיני, לעומת 17% בלבד החושבים שהיא הצליחה. לשאר אין דעה. על פי הסקר, ביצועיה של ממשלת ישראל בסוגיה זו רחוקים מרחק גדול מביצועיה בזירות אחרות – מול ארה"ב, אירופה, אגן הים התיכון ומדינות ערב.

ממשלת נתניהו מטילה את האחריות למבוי הסתום על הפלסטינים ("אין פרטנר"). אולם, לאמיתו של דבר, שיקולים אלקטורליים ואידיאולוגיים במערכת הפוליטית בישראל מהווים חסם לא פחות גדול להתקדמות. לנתניהו היו לא מעט הזדמנויות – בגלוי ובסתר – לקדם מהלך אזורי לפתרון הסכסוך עם הפלסטינים בשיתוף עם המדינות הסוניות המתונות במזרח התיכון, אולם ברגע האחרון הוא תמיד בחר לסגת. לימים, זו אולי תתברר כטרגדיה הגדולה שלו.

לפני בחירות אפריל כתבתי מעל דפי עיתון זה שהבחירות הן "הזדמנות, אולי אחרונה, להחזיר את הסוגיה הפלסטינית למרכז סדר היום". בחירות בדרך כלל לא מזמנות מועד ב', כמו באוניברסיטה. ואולם, הנסיבות הפוליטיות זימנו הזדמנות מחודשת כדי לבחור בגורם פוליטי המעמיד את הסוגיה הפלסטינית בראש מעייניו. העמדת הסוגיה הפלסטינית בראש סדר היום משמעה, קודם כל, החזרתה למרכז השיח הפוליטי והציבורי מתוך הבנה כי אי-פתרונה מהווה איום גדול יותר על הביטחון הלאומי של ישראל – יותר מאיראן, חיזבאללה או חמאס. זו סוגיה שמאיימת על אופייה היהודי והדמוקרטי של המדינה מצד אחד, ומקעקעת את יסודותיה המוסריים בשל המשך הכיבוש מצד שני. דחיקתה של הבעיה הפלסטינית לשוליים או התעלמות ממנה הינה מרשם בטוח להתפוצצותה במוקדם או במאוחר.

 

המאמר פורסם בהארץ ב-11 בספטמבר 2019.

ניוזלטרצרו קשרSupport Mitvim