סולידריות אינה רק מחיאות כפיים מהמרפסות

כל הפרסומים

כאשר אתם מוחאים כפיים, חסרה לכם יד להכניס לכיס.

אולי כל העולם במה, אבל אנחנו לא חיים בהצגה. הצוותים הרפואיים, השוטרים, צוותי החירום, הם לא זקוקים למחיאות כפיים. הם זקוקים לציוד, הם זקוקים לשכר ולתנאי עבודה, הם זקוקים למערך תומך, הם זקוקים לידע זמין. הם זקוקים שנפסיק רגע למחוא כפיים, ונכניס את היד לכיס. כן, זו מהותה של סולידריות.

גם באיטליה, לא זקוקים למילים חמות, גם, אבל בעיקר למכונות הנשמה וציוד רפואי.

משבר הקורונה מעלה את שאלת הסולידריות החברתית שלנו – בתוך המדינה, ובין המדינות. הסולידריות היא העובדה שאכפת לנו אחד מהשני. היא מתייחסת לכך שאנו משתמשים בידיים כדי לתמוך אחד בשני, להרים את מי שנופל, לתת כתף למי שקשה לו לסחוב, לחבק את מי שזקוק לחיבוק.

כאשר מתרגמים את הסולידריות למישור החברתי, היא באה לידי ביטוי דרך התקציב. היכולת שלנו לשמור על חברה בריאה ומלוכדת, באה לידי ביטוי בהפניית משאבים לפעולות הללו – לסיוע לקשישים, מעוטי יכולת, מובטלים, חולים – למי שקשה לו.

במישור הבינלאומי, היא באה לביטוי בסיוע הדדי ובהפניית משאבים מהמדינות למוסדות בינלאומיים משותפים, אשר יוכלו להוביל לפעולה משותפת אל מול אתגרים משותפים.

גם אופן חלוקת המשאבים מבטא את רמת הסולידריות. אי-השוויון הגדול בישראל פוגע בסולידריות. הוא פוגע בתפיסה שאנחנו חיים בכלל באותה מדינה, ערבים זה לזה. האם מתי מעט השתלטו על משאבי הטבע של המדינה? כן. האם יש מספר משפחות מצומצם השולט כמעט בכל המשק הישראלי? כן. אבל האם העשירים והעניים בישראל רואים את עצמם כשייכים לאותה מדינה?

כך גם ברמה הבינלאומית, אי השוויון הגדול בין המדינות, ובין אוכלוסיות שונות ברחבי הגלובוס, פוגע ביכולת של החברה האנושית לפעול יחד. אי-השוויון עצמו הוא מקור לסכנה, כי כולנו תלויים זה בזה, והחוליה החלשה במערכת יכולה לגרור את כולנו מטה.

גם גיוס המשאבים מצביע על מידת הסולידריות. למשל, מה החלק של מיסים דיפרנציאליים אל מול מיסים זהים? בחברה סולידרית, מי שיש לו יותר משלם יותר ותורם יותר לכלל, בידיעה שאם יום אחד יהיה לו פחות, יהיה מי שידאג לו. זו משמעותה של סולידריות.

כך גם ברמה הבינלאומית. מצופה ממי שיש לו משאבים רבים, שיעניק סעד למי שיש לו פחות. אירופה שהתעשרה על חשבון הילידים באפריקה ואסיה, צריכה לתרום את חלקה בחזרה לעולם. ארה"ב החזקה, צריכה לתת כתף למאבק המשותף באתגרים. מבלי סולידריות, כפי שאנו רואים כעת, גם החזקים נופלים.

בחברה סולידרית, לא כולם אותו דבר, אבל כולם שותפים. כולם צריכים להיות שותפים שווים בחברה בישראל – הערבים, החרדים, האתיופים, הילדים, הקשישים, הנשים – אפילו מהגרי העבודה שעובדים אצלנו בשדות או מטפלים בסבים שלנו – כולם שייכים לחברה בישראל, וביחד עלינו לדאוג שלכולם יהיה טוב.

הסולידריות אינה ערך כלכלי, אך היא עיקרון כלכלי וחברתי משמעותי. זנחנו את הערך הזה, בישראל ובעולם, לפני שנים. אמצנו במקומו את התחרות החופשית. היו מי שחשבו שכך ניתן להביא את הכלכלה להצלחות מרשימות. אבל התחרות החופשית היא רעה חולה – אזרחים צריכים לטפס זה על גבו של זה, לנצל חולשות של אחרים, למצוא בקיעים בשיטה כדי לנצל אותה ולהרוויח, לנצל היום את המשאבים כמה שאפשר מבלי לחשוב על ההשלכות למחר.

יש מחיר לתחרות. אנו רואים אותו עכשיו נוכח משבר הקורונה שפקד אותנו. לא השקענו במערכת הבריאות הציבורית, אלא חיזקנו את הרפואה הפרטית כדי שלחזקים יהיה יותר. ועכשיו אין מספיק לכולם – אין מספיק מיטות, אין מספיק מכונות הנשמה, לעזאזל, אין מספיק מקלות עם צמר גפן בקצה.

לא השקענו מספיק – בישראל ובעולם – במדע ובמחקר ציבורי, בתוכניות ארוכות טווח לשעת חירום ובניית חוסן קהילתי, במנגנוני רווחה וביטוח לאומי, במערכת החינוך שלנו, במשטרה, בקידום המיעוטים. ככה זה, היינו שקועים בתחרות, וכל אחד נלחם להיות קצת מעל אחרים.

ברוסיה האוליגרכים קונים לעצמם מכונות הנשמה לקראת בואה של הקורונה. הם יהיו מוכנים. בגרמניה יש יותר מכונות הנשמה מאשר באיטליה. אבל כמה מאתנו הם אוליגרכים? וכמה הגרמנים יכולים להיות מנותקים מאסון באיטליה המחוברת אליה גיאוגרפית, כלכלית, חברתית ופוליטית? לא, חברים, אי אפשר לבד. בשביל להתמודד כיאות אנחנו צריכים לפעול יחד, בסולידריות. כלומר, להפסיק רגע למחוא כפיים, ולשלב ידיים לפעולה משותפת.

המאמר פורסם בשיחה מקומית ב-27 במרץ 2020.

ניוזלטרצרו קשרSupport Mitvim