לפני כחודש וחצי נסעה שרת המשפטים, ציפי ליבני, בחשאי לניו יורק, למפגש שבו השתתפו שרי החוץ של חלק גדול ממדינות ערב, בכירי הליגה הערבית ושרי חוץ מכמה ממדינות אירופה. נושא הפגישה היה גיבוש של קואליציה אזורית נגד ארגון דאעש. ההשתתפות של נציגה ישראלית רשמית בשיחות כאלה היתה הישג חשוב למדיניות החוץ הישראלית, והיא מאשרת את מה שנכתב כאן בעבר, שההתפתחויות באזור יוצרות הזדמנות לישראל ליצור בריתות וקואליציות חדשות. אלה החדשות הטובות. החדשות הרעות הן, שהחשאיות רק הדגישה שוב את העובדה שישראל עדיין סובלת מ"סינדרום הפילגש" במזרח התיכון — כזו שמוכרחים לשמור בסוד על היחסים עמה.
במשך מרבית שנות הסכסוך הישראלי־ערבי ניהלה ישראל קשרים סודיים עם יחידים ומדינות במזרח התיכון. אינטרסים משותפים הובילו לשיתופי פעולה מזדמנים, שצריך היה להסתירם כדי לא לסכן את משתפי הפעולה. המלך עבדאללה הירדני וגם בנו, המלך חוסיין, קיימו שיחות רבות עם מנהיגים ישראלים. עבדאללה אף שילם בחייו על מגעים חשאיים, שכמעט הובילו לחתימת הסכם שלום ראשון עם מדינה ערבית. גם הקשרים בין ישראל, טורקיה, איראן, אתיופיה, וכנראה גם סודאן, בסוף שנות ה–50 ותחילת שנות ה–60 — מה שמכונה "ברית הפריפריה" — היו חשאיים.
המאמר פורסם ב"הארץ" ב-17 בנובמבר 2014