אחד המהלכים הדרמטיים בפוליטיקה הישראלית הוא המאמץ של מפלגות לטשטש את הקו המבחין בין ימין ושמאל, כדי "לגנוב" בוחרים. מפלגות שונות ומשונות מנסות להתמקם "במרכז" ולטשטש עמדות, כדי להטעות את הבוחרים ולמשוך מצביעים שחושבים אחרת מהן.
ככה מצאה אורלי לוי-אבקסיס את עצמה במפלגת העבודה, והאוזר והנדל בשותפות עם יאיר לפיד. לכן גם לא תשמעו במערכת הבחירות הקרובה את בנט מתייחס לעמדות מפלגתו כלפי זכויות הלהט"ב, ולא תראו את סער מבליט את עמדותיו כלפי סיפוח השטחים, תמיכתו בפסקת ההתגברות, או סגירת המרכולים בשבת. במקום לקבל תפריט של מגוון מפלגות המייצגות עמדות ברורות, אנו מקבלים נשף תחפושות. לקראת הבחירות הקרובות, הגיע הזמן להסיר מסיכות ולתת בימין הישראלי סימנים.
ביביזם
לא ניתן להבין את הימין הישראלי מבלי להתייחס למקומו של נתניהו כמנהיג המחנה. נתניהו נתפס בקרב תומכיו כמנהיג העליון, אשר לא לגיטימי לקרוא עליו תיגר, וגורלו האישי זהה לגורל מפלגתו וגורל ממשלת הימין. מי מתוך המחנה המנסה לקרוא עליו תיגר נתפס כבוגד. אמנם, סער ובנט הרימו ראש לאחרונה, אך ייתכן כי הכל מסתכם מבחינתם בניסיון לשיפור עמדות לצד ביבי.
נגד נתניהו הוגשו בינואר 2020 מספר כתבי אישום בגין שוחד, מרמה והפרת אמונים. מהות ההאשמות היא מעילה בתפקיד וקביעה שהוא שירת את האינטרסים האישיים שלו על חשבון האינטרסים של הציבור. לא היה די בעובדה זו כדי שמפלגת הליכוד תבחר מנהיג אחר, או שמפלגות הימין יסירו את תמיכתן בליכוד. מציאות זו מייצגת במידה רבה את בחירתו של הימין הישראלי במנהיג על פני שלטון החוק והמדינה.
ניאו-ליברליזם קפיטליסטי
הימין הישראלי הוא ימין מדיני השולל ויתור על שטחים תמורת שלום, והוא גם ימין כלכלי שאימץ את התפיסה הקפיטליסטית הניאו-ליברלית. לאורך שנות שלטונו הדבר מתבטא בתהליכי הפרטה גוברים, בצמצום המגזר הציבורי, בהחלשת כוחם של איגודי העובדים, ובעלייה גוברת במדדי אי-השוויון. ההון הלך והתרכז בידיים של משפחות פרטיות מועטות, ומקומם של בעלי ההון בעיצוב פני המשק, התקשורת, הפוליטיקה והחברה הישראלית הלך וגבר. בהקשר זה, אין זה מפתיע כי במרכז אישומיו הפליליים של נתניהו, מופיעים קשריו עם אילי-הון ותקשורת.
זניחת הרעיונות הליברלים
הימין (ברובו) אמנם אימץ את הכלכלה הניאו-ליברלית, אך זנח את הרעיונות הליברליים עצמם. הרעיון הבסיסי של זכויות אדם ואזרח, אשר היווה בעבר חלק מהותי במשנה הרעיונית של תנועת הליכוד, נדחק החוצה.
בבסיסו של תהליך זה עומדים שיקולים אידיאולוגיים ופוליטיים. דחיקת רעיון זכויות האדם והאזרח מאפשרת ביתר קלות להצדיק את הכיבוש, מאפשרת לקעקע את הלגיטימיות של קולות אזרחי ישראל הערבים אשר ביחד איתם השמאל יכול להוות אלטרנטיבה לשלטון הימין, ומניחה תשתית ליצירת קואליציה בימין של מפלגות שאינן ליברליות.
רעיון זכויות האדם והאזרח הפך למרכיב שמזוהה עם השמאל בלבד. הקולות הליברלים בתוך הליכוד נדחקו החוצה מהתנועה. ארגוני זכויות האדם והאזרח סומנו על ידי ממשלות הימין כאויבים, והן פעלו בחקיקה ובשיח לפגוע בלגיטימיות, במקורות המימון, וביכולת שלהם לפעול בזירה הציבורית.
קעקוע שלטון החוק
עקרון ליברלי בסיסי נוסף הזוכה למתקפה מצד הימין הוא רעיון שלטון החוק. החוק הישראלי והחוק הבינלאומי מפריעים לימין. החוק מפריע למפעל ההתנחלויות ולכיבוש הישראלי.
אמנם בית המשפט הישראלי הצליח ועדיין מצליח להכשיר בתרגילים אלו ואחרים את מפעל ההתנחלויות, ומבחין בין התנחלויות חוקיות ללא-חוקיות, ובכך מעניק לגיטימיות למפעל בכללותו – אך זה לא מספק את חסידי ארץ-ישראל השלמה. בייחוד כאשר בית המשפט ממשיך להעניק סעד לפלסטינים.
החוק גם מפריע לקשרי הון-שלטון; הוא גם פועל להבטיח את זכויות הפרט אל מול עוצמתו של הרוב; הוא נאבק בשחיתות, ומשכך מאיים באופן אישי על מנהיגים בימין הנמצאים תחת הליכים משפטיים.
מכל הסיבות הללו ונוספות, פועל הימין בישראל להחליש ולפגוע בלגיטימיות ובעצמאות של בתי המשפט, המשטרה והפרקליטות, ולהכפיף אותם לשלטון.
עליונות אתנית
זניחת הערכים הליברלים מניחה תשתית לבניית הקואליציה הימנית השולטת בישראל שנים רבות: הליכוד, מפלגות המתנחלים המייצגות את הזרם הדתי-לאומי, המפלגות החרדיות הלא-ציוניות, ומפלגת ישראל ביתנו.
המפלגות החרדיות פועלות בהתאם להלכה הדתית ורעיון זכויות האדם והאזרח זר להן, כמו גם הרעיון הבסיסי של ריבונות העם. המפלגות של הציבור הדתי-לאומי העמידו את רעיון ארץ ישראל השלמה וההתנחלויות בראש סדר העדיפויות שלהן. רעיון הפוגע בזכויות האדם של הפלסטינים בשטחים, ומייצר היררכייה בין יהודים ופלסטינים בתוך ישראל. ישראל ביתנו היא מפלגה חילונית במהותה, אך אינה בהכרח ליברלית. בניגוד למפלגות החרדיות והדתיות, היא מכירה ומקדמת את סמכותה של המדינה, אך יוצאת כנגד הרעיון של זכויות מיעוט ושוויון אזרחי.
אמנם, יש גוונים שונים בימין, וניואנסים מבדילים בין המפלגות, אולם הציר האידיאולוגי המחבר את המפלגות הללו יחד, הוא תפיסה בסיסית של עליונות אתנית יהודית (דתית, תרבותית או היסטורית) והתנגדות לרעיון האזרחות הרפובליקני.
שמאלני? הצבע לשמאל!
מאבק איתנים מתחולל כעת בכל רחבי העולם בין הימין הפופוליסטי לבין תומכי הרעיון הדמוקרטי-ליברלי. במוקד נמצא הצורך להכריע בין אידיאולוגיה וערכים לסמכותו של מנהיג, בין ערכים ליברלים ורפובליקנים ללאומנות ועליונות אתנית, בין סמכותו של המדע לסמכות ה"לייקים" ברשתות, בין דמוקרטיה מבנית ומהותית ל"משילות" והענקת עוצמה בלעדית לרשות המבצעת. לכך יש לצרף את המאבק הקבוע בין תפיסת העולם הימנית-שמרנית לתפיסת העולם השמאלנית השואפת שלום, צדק ושוויון.
בכל רגע נתון, ובוודאי בעת שלשול הפתק בבחירות הקרובות, על כל אחד ואחת מאיתנו לבחור לאיזה צד להעניק את התמיכה. בתהליך זה, כדאי להיזהר מתחפושות. בניגוד לסיסמת הבחירות שמנסה לטשטש זאת – יש ימין, ויש שמאל. שמאלני.ת? הצבע.י לשמאל!
**המאמר פורסם ב"זמן ישראל", 29 בדצמבר 2020
