ממשלת ישראל מדגישה חדשות לבקרים את המנדט הציבורי שקיבלה בבחירות האחרונות כהצדקה לחולל שינויים מרחיקי לכת, לא רק בנושא חקיקה פנימית, אלא גם בקידום גישה "ימנית על מלא" בתחום המדיני. במרכז הגישה הזו מצויה הדחייה המוחלטת של פתרון שתי המדינות, תוך ניסיון למחוק את ביטויו בשטח ולבנות תחתיו תשתית לסיפוח בגדה המערבית. נוסף על כך, הגישה כוללת גם חיזוק קשרים עם גורמי ימין אנטי-ליברליים ברחבי העולם, ומכתיבה גישה עוינת-התקפית כלפי מבקרים בינלאומיים של מדיניות הממשלה – בין אם ביחס ל"רפורמה המשפטית" או בהתנהלות מול הפלסטינים.
מדד מדיניות החוץ השנתי שעורך מכון מיתווים (בוצע על-ידי מכון רפי סמית בשיתוף עם קרן פרידריך אברט) חושף ב-2023 פערים משמעותיים בין עמדות הציבור הישראלי לבין היעדים, הצעדים ותפישת המחשבה של ממשלת ישראל בתחום יחסי החוץ. פער זה בא לידי ביטוי בהערכת ביצועים נמוכה ביותר – הנמוכה בשבע השנים האחרונות – שנתן הציבור לתפקוד הממשלה בנושאי חוץ. כפועל יוצא מכך, המדד משקף גם ירידה דרסטית בהערכת מצבה של ישראל בעולם ומצב יחסי ישראל-ארה"ב, ובמיוחד בהשוואה לציונים שקיבלו ממשלות נתניהו הקודמות. בתפישת הציבור, ישראל מצויה בשעת שפל מדינית.
בידוד דיפלומטי
אחת האסטרטגיות הבולטות של נתניהו בשנים עברו היתה להתמקד בזירת החוץ על מנת להרוויח נקודות במישור הפנימי. נתניהו ראה בעולם יחסי החוץ מרחב בטוח שבו הוא יכול לבטא יתרונות יחסיים על יריביו הפוליטיים, להבליט הישגים, ולצרוב בתודעה הציבורית את תדמיתו כ"מנהיג מליגה אחרת" – מדינאי בין מדינאים ברמה הגלובלית. השנה – בעטיה של "הרפורמה המשפטית", מאמצי ההמרה של הצלחות ביחסי החוץ לתמיכה פנימית נושאים חשיבות כפולה ומכופלת בגלל בעיות הלגיטימציה הקשות של הממשלה. הם מכוונים לא רק לחיזוק יוקרתו של העומד בראשה, אלא נועדו לספק לגיטימציה בסיסית לפעולתה – לשדר משילות ותחושת "עסקים כרגיל" כלפי פנימה, לציבור בישראל, באמצעות פעילות בחוץ.
הצורך לייצר תחושה של פעלתנות מדינית הוביל, בין השאר, לשורת ביקורים של חברי הממשלה והעומד בראשה בבירות העולם. אך ההתעקשות של נציגי הימין הקיצוני, והשר בצלאל סמוטריץ' בראשם, לחפש לגיטימציה דווקא בשדה הבינלאומי, הובילה לאפקט ההפוך – הבידוד הדיפלומטי של גורמי מפתח בממשלה דווקא הבליט את חריגותה וחוסר הלגיטימיות שלה. מתוצאות הסקר נראה כי הכתף הקרה לה זכו מנהיגי הממשלה – מוושינגטון ועד איחוד האמריויות – הפכה את זירת החוץ מנכס אלקטורלי עבור נתניהו למקור נוסף של אי-שביעות רצון ציבורית.
הפלסטינים
מעבר להערכת ביצועים נמוכה, מבט מעמיק בנתונים חושף פערי תפיסה מהותיים בין הגישה המוצהרת של ממשלת ישראל לעמדות הציבור בשורה של נושאי מפתח להתנהלותה האסטרטגית של ישראל. הפער הזה בולט קודם כל בנושא התנהלות מול הפלסטינים בגדה. ממשלת ישראל הנוכחית בידלה את עצמה בהתנגדותה המעשית וההצהרתית לפתרון שתי המדינות וקווי היסוד שלה כוללים התחייבות ל"זכות הבלעדית והבלתי ניתנת לערעור של העם היהודי" על כל מרחבי ארץ ישראל השלמה. הציבור, לעומת זאת, נחרץ הרבה פחות בשאלת האסטרטגיה המדינית הרצויה מול הפלסטינים. למעשה, חזון שתי המדינות עודנו מהווה את האופציה המובילה עבור הציבור בשאלה זו (36%), בעוד שרבע מהמשיבים לא גיבשו עמדה ברורה בנושא. רק 28% מהציבור תומכים במדיניות של קידום סיפוח הגדה תוך הענקת זכויות יתר ליהודים על פני שכניהם הפלסטינים.
הנתונים מגלים עוד כי רק 13% מהציבור תומכים בגישה שביטא לאחרונה סמוטריץ' לפיה המשך קיומה של הרשות הפלסטינית אינו עולה בקנה אחד עם האינטרס הישראלי. זאת, לעומת 43% שסבורים שהמשך קיומה משרת או אף קריטי לאינטרס הלאומי. פערים מהותיים דומים עולים גם בסוגיית ירושלים: אל מול התחייבות ממשלתית למחיקת כל נוכחות פוליטית פלסטינית בירושלים, רוב משמעותי מהציבור (61%) תומך בהקמת מנגנון תיאום למניעת הסלמה והורדת המתיחות במקומות הקדושים, בשיתוף עם הפלסטינים וירדן. רק 17% מתנגדים לרעיון זה.
סעודיה
"הסכמי אברהם" מהווים נכס תדמיתי קבוע וחשוב עבור נתניהו והימין בנוגע למדיניות החוץ. במרכזם מצויה ההוכחה, לטענת הימין, כי ניתן לקדם נורמליזציה עם מדינות ערב מבלי לשלם "מחירים" בתחום הפלסטיני ולנתק למעשה בין יחסי ישראל עם האזור והסכסוך בגדה ובעזה. בהתאם לכך, מנהיגי הממשלה נוטים להבליט את הנורמליזציה עם סעודיה כהצלחה שבדרך – עסקה הקרובה להגשמה והוכחה מחודשת ליכולתה של הממשלה הנוכחית לקדם יוזמות מדיניות מרחיקות לכת. במקביל, הם נוהגים להבליט את חוסר החשיבות של הסוגיה הפלסטינית בכל הקשור להתקדמות מול סעודיה – בבחינת "סעיף שיש למלא רק על מנת לומר שמילאת", כדברי נתניהו.
הציבור הישראלי רואה את הדברים אחרת לגמרי. רוב גדול בו (61%) סבורים שישראל צריכה לפעול אקטיבית על מנת למנף את הסכמי אברהם לקידום "שלום ישראלי-פלסטיני". יתר על כן, בסוגייה הסעודית, סקר מיתווים מראה שחלק ניכר מהציבור תומך בנקיטת צעדים ממשיים במטרה לקדם את הנורמליזציה עם סעודיה. 41% תומכים בעצירת הבנייה בהתנחלויות ופינוי מאחזים בלתי-חוקיים בתמורה לנורמליזציה (40% מתנגדים). קרוב למחצית ממצביעי הליכוד, כך לפי הסקר, תומכים בעסקה מסוג זה או מתלבטים לגבי כדאיותה.
הגרעין האיראני
בעשור האחרון, הפך נתניהו לסמן גלובלי של ההתנגדות להסכם עם איראן בסוגיית הגרעין. הוא תיפקד ככוח דוחף משמעותי מאחורי החלטת טראמפ לפרוש מהסכם הגרעין (2018) ותומך נלהב של גישת "לחץ מקסימלי" (Maximum Pressure) של הממשל האמריקאי בהתמודדות עם הרפובליקה האיסלאמית. נראה כי כישלון גישה זו, אשר בא לידי ביטוי בהגעתה של איראן השנה למעמד של "מדינת סף גרעינית", נותן את אותותיו גם בתפישה הציבורית. בעוד שהממשלה ממשיכה לדבר על אופציות צבאיות, כמעט מחצית מהציבור נושא פניו אל המסלול הדיפלומטי כאסטרטגיה הרצויה במאמץ של הרגע האחרון לעצור את המירוץ האיראני לפצצה. רק רבע תומכים בתקיפת מתקני הגרעין של איראן.
הפיכה משטרית
המחלוקת בין הציבור לממשלה מגיעה גם לסוגיית הליבה של מדיניות ממשלה זו – "הרפורמה המשפטית", והחשש שהביעו חברי ישראל בעולם באשר להשפעתה על הדמוקרטיה הישראלית. בעוד שמנהיגי הממשלה בולמים ביקורת בינלאומית על "הרפורמה" בתואנה כי מדובר בעניין ישראלי פנימי (אחד מהם אף קרא לממשל ביידן "לדאוג לענייניו שלו"), הציבור דווקא רואה בביקורת מנהיגי המערב פקטור חשוב בעיצוב עמדותיו. רוב יחסי בציבור (45%) ציין כי לביקורת הנשמעת מעבר לים היתה השפעה רבה או רבה מאוד על עמדתם בנושא.
סיכום
ממצאי סקר מיתווים מדגישים את היותה של ממשלת נתניהו-סמוטריץ'-בן גביר "ממשלת מיעוט מדינית" – ממשלה שקווי מדיניות החוץ שלה מנוגדים לעמדות הרוב בציבור הישראלי; שתפישת החשיבה שלה שונה בתכלית מזו המקובלת על חלקים נרחבים בעם; ושצעדיה בפועל זוכים עד כה לציון ציבורי נמוך ביותר. הפער אף הולך ומתרחב כשמשווים בין עמדות הציבור לרעיונות והחשיבה שמקדמים חברי האגף הימני-קיצוני של הממשלה.
אם נתניהו קיווה להשתמש בזירת יחסי החוץ כבסיס יציב להגברת התמיכה בממשלתו בקרב מצביעי ימין ומרכז-ימין, הרי שמאמץ זה כשל עד כה. יתר על כן, הופעותיהם של חברי הממשלה בזירה הבינלאומית מתבררות כחרב פיפיות בכל הקשור לתמיכה ציבורית. המאמץ להציג הישגים מהירים כדי לזכות בנקודות הוביל לשגיאות דיפלומטיות מביכות דוגמאת החלטת שר החוץ כהן לחשוף את פגישתו עם מקבילתו הלובית, אשר הסתיימה בהדחתה.
היחס החריג מצד המערכת הבינלאומית לחברי הממשלה הישראלית כ"מצורעים" משדרת לציבור הישראלי כי הממשלה השולטת בציון היא כל דבר חוץ מנורמלית. נתניהו וחברי ממשלתו יצאו לעולם כדי לאסוף לגיטמציה חיצונית שיהיה ניתן להמירה בתמיכה פנימית. אלא שהיחס של מנהיגי העולם אליהם דווקא חידד בפני הציבור הישראלי את הטבע הקיצוני של ממשלה זו והרעיונות שהיא מבקשת לקדם.
המאמר פורסם ב״הארץ״ ב-14 בספטמבר.
