פוטין כבר ניצח במבחן ההרתעה

מאמרי דעה ופרשנות / ישראל ואירופה

ב-24 במרץ 1999, יבגני פרימקוב, אז ראש ממשלת רוסיה, היה בדרכו לביקור בארצות הברית. כאשר מטוסו חג מעל האוקיינוס האטלנטי, פרימקוב עודכן שכוחות נאט"ו החלו להפציץ את יוגוסלביה, ללא החלטה של מועצת הביטחון של האו"ם ובניגוד לעמדה הרוסית. באותו רגע פרימקוב הורה למטוס לעשות סיבוב פרסה, מעל האוקיינוס האטלנטי, ולחזור למוסקווה להתייעצות דחופה עם הנשיא ילצין.

ההחלטה הזאת סימלה שביחסי רוסיה והמערב החל עידן חדש. כמה חודשים לאחר שפרימקוב הביע את מורת רוחו מההתנהלות של נאט"ו ביוגוסלביה, במוסקווה עלה לשלטון נשיא צעיר ונמרץ בשם ולדימיר פוטין שביכה את התפרקותה של ברית המועצות וחלם להחזיר לרוסיה השפעה וכוח.

בעת נאומו בוועידת מינכן, בשנת 2007, הוא ביטא את כוונותיו באופן הכי ישיר ובוטה, והדהים את המשתתפים רמי הדרג. "עבור העולם המודרני, מודל חד-קוטבי הוא לא רק בלתי מקובל, אלא בדרך כלל בלתי אפשרי", אמר פוטין. לאחר מכן הוא הוסיף משפט שמתמצת בתוכו את כל מה שקרה במרחב הפוסט-סובייטי בשני העשורים האחרונים. "נאט"ו דוחפת את כוחותיה הקדמיים לגבולות מדינתנו, אנחנו מקפידים על האמנה ולא מגיבים בשום צורה לפעולות אלה. מה קרה להבטחות שנתנו השותפים המערביים לאחר פירוק ברית ורשה?", תהה הנשיא הרוסי.

בשנת 2022, לאף אחד כבר לא נותר ספק: העידן שבו ארצות הברית הייתה הכוח הגלובלי היחיד נגמר. שחקניות רבות מאתגרות היום את ארצות הברית, רוסיה של פוטין היא אחת מהן. רוסיה איננה ברית המועצות, יש לה כלכלה בגודל בינוני עם פגמים מערכתיים רבים. עם זאת, היא עדיין מדינה גרעינית שחולשת על שטח עצום, עם צבא חזק ומיומן בקרבות בסוריה ובאוקראינה בשמונה השנים האחרונות. היא רוצה לקחת את מה שבעיני רוחה מגיע לה, בדיפלומטיה, באיומים או בכוח. מאז שרוסיה התאוששה מהמשבר הכלכלי שליווה את התפרקות ברית המועצות, העמדות שלה נותרו ללא שינוי:

1. רוסיה הינה כוח גלובלי שיש להתחשב בו.

2. לא תהיה התרחבות של ברית נאט"ו על חשבון המדינות הפוסט-סובייטיות, שבהן פוטין רואה את מגרש המשחקים הטבעי שלו.

ייתכן שהמערכה הנוכחית באוקראינה החלה מתוך ניסיון להשיג את התוצאה הדרושה על ידי מניפולציה – להציב כוחות (כמו שכבר קרה בעבר), לאיים ולנסות לסחוט מהמערב ויתורים מפליגים, לסמן גבולות של השפעה ולאותת למדינות הפוסט-סובייטיות האחרות – דיר-באלכום.

פוטין יודע שביידן ממוקד בסין, שהוא סובל מחולשה פנימית ועדיין מתאושש מהיציאה הכאוטית מאפגניסטן. אין לו באמת רצון לשלוט על קייב באמצעות כוח הזרוע, מכיוון שתסריט כזה יגבה מחיר כבד מנשוא בזירה החיצונית (סנקציות חונקות) ובזירה הפנימית (חיילים הרוגים). הוא היה מעדיף לקדם את המטרות המדיניות שלו על ידי טקטיקה מתוחכמת שמשלבת איום בהפעלת כוח, לוחמה פסיכולוגית ומלחמת המידע.

בניגוד לתחזית הרוסית, המערב לא התקפל והחל במרץ להתכונן למלחמה האפשרית באוקראינה, למרות קולות חלושים של התנגדות שיצאו דווקא מקייב. בבירה האוקראינית מבינים היטב שלמרות שפוטין לאו דווקא מעוניין לנגוס בשטח שלהם, הרי את השטח הזה אחרי הכול צריך לנהל ולתחזק שליטה בו (דבר לא קל, כפי שיודעים במזרח התיכון), אך הם אלה שישלמו את מחיר ההתנגשות בין רוסיה למערב.

גם בעבר, הסיכוי שאוקראינה תתקבל כחברה בברית נאט"ו היה קלוש. מקרה בוחן במקרה הזה היא גיאורגיה, שכבר שנים רבות נחשבת ל"מועמדת", אך העניין הזה מתקדם בדיוק כמו המועמדות של טורקיה להצטרף לאיחוד האירופי. עכשיו הסיכויים של אוקראינה להצטרף לברית הצפון-אטלנטית שואפים לאפס. המערב לא ישלח את צבאו להציל את אוקראינה, לא יפרוס את חייליו על אדמתה, לא יצרף אותה לנאט"ו או לאיחוד האירופי. כאשר מדינות המערב הורו לפנות את השגרירויות שלהם ולהפסיק את הטיסות לקייב, הכלכלה האוקראינית ספגה מכה אנושה.

במובן הזה פוטין כבר ניצח, כי כל מדינה במרחב הפוסט-סובייטית שתקרוץ למערב תדע שכאשר הדוב הרוסי ירדוף אותה, אף אחד לא יבוא להושיע עם נבוט ביד.

הנשיא פוטין מסוגל למשוך את המתיחות הזאת, שכל כך משתלמת לו, עוד שבועות רבים. מאידך, להחליט על הרחבת הפעולות במזרח אוקראינה, שם המלחמה נמשכת כבר 8 שנים. ביום למחרת, הוא יבחר בתסריט שיותר משתלם לו באותו הרגע. ייתכן שבטווח קצר הוא יספוג סנקציות קשות ואישיות, אך יחד עם זאת קשה להאמין שכל האירופים ישתפו פעולה לאורך זמן עם ארצות הברית ויחסמו את השכנה הצפונית שלהם לגמרי. כל השיח הזה על סנקציות כאלה ואחרות אינו רלוונטי כלל בקונטקסט הרחב, שהרבה יותר משמעותי מאשר הספקולציות לגבי היום בו תפרוץ המלחמה באוקראינה.

העולם החד-קוטבי עליו דיבר הנשיא הרוסי בשנת 2007 איננו עוד, והקרב על אזורי השפעה רק הולך ומתחמם. אין מנוס מכך שהאירועים הדרמטיים באוקראינה ישפיעו גם על מזרח התיכון. רוסיה, סין ואפילו אירן עומדות לאתגר את ארצות הברית, שממילא איבדה עניין ונמצאת בנסיגה מהאזור. ההשלכות על הביטחון של ישראל עלולות להיות קשות ומסוכנות.

**המאמר פורסם ב-15 בפברואר 2022 באתר N12

ניוזלטרצרו קשרתמיכה במכון