מאמרי דעה ופרשנות
/ תהליך השלום הישראלי פלסטיני
אחת הטענות שנשמעו בצד הישראלי מאז פרוץ "האביב הערבי" היא, שיוזמת השלום הערבית, אשר פורסמה לראשונה במארס 2002 בפסגת הליגה הערבית, איננה רלוונטית עוד. ואולם, ההצהרה האחרונה של חברי ועדת המעקב של הליגה הערבית, לאחר פגישתם עם שר החוץ האמריקאי ג’ון קרי, בדבר דבקותם ביוזמה, מפריכה לחלוטין את הטענה הישראלית. לא זאת אף זאת – חברי ועדת המעקב הוסיפו ויתור לעמדה הערבית, בהביעם נכונות לתיקון מוסכם בגבולות 1967.
התגובה הישראלית עד כה מאכזבת ביותר. ראש הממשלה בנימין נתניהו נמנע מלהתייחס ליוזמה. תגובתם של "גורמים מדיניים" בירושלים היתה צוננת למדי, והיא אף לא התייחסה במישרין להצעה הערבית. תגובות חיוביות יותר נשמעו מצד נשיא המדינה, שמעון פרס, ושרת המשפטים, ציפי לבני, אולם השניים הביעו התייחסות חיובית כבר בדיונים קודמים על היוזמה, ולכן אין חדש בכך. הנקודה המשמעותית היא לחדור מבעד לביצורים של העמדה הסרבנית הישראלית ולשכנע את הציבור, כמו גם את מקבלי ההחלטות, כי יוזמת השלום הערבית, גם במתכונתה הנוכחית, כוללת אלמנטים חיוביים לישראל שיכולים לשמש בסיס הולם לפריצת המבוי המדיני הסתום עם הפלסטינים ועם העולם הערבי כולו.
המאמר התפרסם ב"הארץ" בתאריך ה-12 במאי 2013
