**מאמר מאת פרופ' אלי פודה, פרופ' און וינקלר וד"ר דניאל זיסנוין. הספר שערכו השלושה, "בין יציבות למהפכה: עשור לאביב הערבי", מנתח את ההתפתחויות בתוניסיה ותופעות נוספות מקץ עשור לאביב הערבי.**
קצת יותר מעשור לאחר פרוץ מחאות "האביב הערבי", נראה כי גם המעוז היחיד של דמוקרטיה בעולם הערבי עומד להתמוטט. מגפת הקורונה, שהתפשטה בעולם החל ממארס 2020 אומנם גרמה לעצירת המחאות, אולם בד בבד הביאה להחרפת המצב הכלכלי הרעוע ממילא במרבית המדינות שעברו את טלטלת 2011. למעט מצרים, בכל שאר מדינות ערב שיעור צמיחת התוצר ב-2020 היה שלילי, כאשר שלוש הנפגעות הראשיות מהקורונה הן לבנון, שניתן להגדירה כעת כמדינה כושלת, עיראק עם צמיחה שלילית של 10.9% ותוניסיה עם צמיחה שלילית של 8.8%.
המעניינת ביותר מבין המדינות שמשטריהן קרסו בעקבות האביב הערבי היא תוניסיה. עד לאחרונה היא נחשבה סיפור הצלחה. לא רק שאזרחיה הצליחו להפיל את המשטר האוטוריטרי, הם כוננו משטר דמוקרטי של ממש הנשען על הסכמה ציבורית רחבה. על כך קיבלו מובילי התהליך – קוורטט הדיאלוג הלאומי – פרס נובל לשלום ב-2015. אלא שבשנים האחרונות תוניסיה נקלעה למשבר כלכלי קשה ולמבוי סתום בחיים הפוליטיים, הנובע מחילוקי דעות בין הרשות המבצעת (הנשיאות) למחוקקת (הפרלמנט) על סמכויות השלטון וממתיחות בין תומכי התנועה האיסלאמית ("אל-נהדה") למתנגדיה. בסוף יולי פרץ משבר פוליטי שהלך והחריף לאחר שהנשיא, קאיס סעיד, הודיע על השעיית דיוני הפרלמנט, ביטול חסינות חבריו והעברה בפועל של סמכויות השלטון מהפרלמנט למוסד הנשיאות. מתנגדיו של סעיד האשימו אותו בביצוע הפיכה שסותרת את החוקה והזהירו מפני גלישה חזרה לדיקטטורה.
היו רבים בתוניסיה ומחוצה לה שהעריכו כי הודעתו של סעיד היא מהלך זמני בלבד. הציפייה הייתה שהכוחות הפוליטיים במדינה ישכילו במהרה לגבש פשרות להשבת הסדר הדמוקרטי על כנו, כפי שהיה במשברים פוליטיים בעבר. באופן תמוה, בעלות בריתה של תוניסיה, ארה"ב וצרפת, נמנעו מלבקר ישירות את מהלכיו של הנשיא. הן הביעו תקווה שתוניסיה תקבע לוח זמנים ברור ליישום תהליך רפורמות מקיף, בו יטלו חלק כל הזרמים הפוליטיים במדינה. גם ראשיד אל-ע'נושי, מנהיג תנועת אל-נהדה, הביע נכונות לקיים שיחות לפיתרון המשבר ואותת על המשך המדיניות המתונה שאימצה תנועתו מאז המהפכה.
אלא שהתקוות לפתרון מהיר נגוזו לפני שבועיים, כאשר סעיד המשיך במהלכיו להחלשת הפרלמנט. הוא הודיע כי מעתה ישלוט באמצעות צווים, מבלי להביא הצעות חוק ותקנות לאישור הפרלמנט. צעד זה סותר את רוח חוקת 2014 המהווה את בסיס המשטר הדמוקרטי בתוניסיה. סעיד מפגין נחישות רבה לגבי המשך צעדיו ומדגיש כי מבחינתו "אין דרך חזרה". הודעתו עוררה תגובות קשות: ארבע מפלגות פוליטיות הודיעו על הקמת גוש אופוזיציוני שיפעל נגד הנשיא. תגובה משמעותית יותר באה מצד האיגודים המקצועיים שהצהירו כי הנשיא איבד את הלגיטימיות שלו.
תוניסיה נמצאת על פרשת דרכים לא רק בתחום הפוליטי, אלא גם בתחום הכלכלי. בסוף הרבעון הראשון של 2021 זינק שיעור האבטלה, שממילא היה גבוה מאוד עוד קודם למשבר הקורונה, ל-17.8% ובקרב צעירים בגילאי 25-15 ללא פחות מ-40.8%. שני גורמים מרכזיים הביאו למשבר החריף הזה: האחד, אי-יכולת לבצע רפורמות כלכליות עקב השיתוק הפוליטי; והשני, המשבר החמור בתעשיית התיירות עקב הקורונה. ספק אם מינויה של נג'לא בודאן רומדאן לתפקיד ראשת הממשלה, מינוי היסטורי ברמה האזורית של אישה, יהיה נקודת מפנה. ההודעה על מינויה זכתה, מטבע הדברים, לתשומת לב בינלאומית גדולה, אך ראוי לציין כי בתוניסיה נשים נהנות משוויון זכויות עוד מימיו של מייסדה כמדינה עצמאית, חביב בורגיבה.
לרומדאן, פרופ' לגיאולוגיה בהכשרתה, אין ניסיון ממשלתי או פוליטי משמעותי. סעיד הגדיר את מינויה "היסטורי" והדגיש שתפקיד הממשלה החדשה יהיה לשים קץ לשחיתות ולכאוס שפשו במוסדות המדינה. עם זאת, חרף ההתלהבות ממינוי אישה לראשת הממשלה, ספק אם רומדאן תהנה מעוצמה פוליטית בהתאם לחוקה, בעיקר אחרי מהלכיו האחרונים של הנשיא. לא ברור גם כיצד תוקם הממשלה החדשה כל עוד הפרלמנט משותק .ייתכן שהיא תוכל לכל הפחות לסייע בהשבת הסדר החוקתי על כנו ולמנוע את המשך הידרדרותה של תוניסיה לאוטוקרטיה. נראה שמינויה נועד להרגיע את הביקורת נגד סעיד, בעיקר בזירה הבינלאומית.
סעיד הביע נכונות לפתוח ב"דיאלוג לאומי" לאחר הרכבת הממשלה החדשה. אם דיאלוג כזה ייפתח, הוא יידרש לטפל בסוגיות הבוערות, ובראשן: שיטת הבחירות והאיזונים בין רשויות השלטון השונות, השיתוק הכלכלי וביצוען של רפורמות מרכזיות; טיפול במערכת הבריאות שכורעת תחת עומס המגפה ומעל לכל, להגיע להכרעות ברורות בשאלות אלה, במקום להיצמד למודל של הסכמה ציבורית רחבה, כפי שנעשה בעבר. לפי שעה לא ברור מי הם הגורמים והמפלגות שישתתפו בדיאלוג כזה. אחד מראשי המפלגות בתוניסיה הצהיר שתנועת אל-נהדה לא תוזמן לדיאלוג מכיוון שהיא "חלק מהבעיה ואחראית להרס המדינה".
אם כך, המצב בתוניסיה נראה קשה וייתכן כי הדמוקרטיה הערבית היחידה נמצאת על סף קריסה. התפתחות שכזו תהיה עגומה מבחינתם של המפגינים שיצאו לרחובותיה וגם ברחובות במדינות ערביות אחרות. אמנם הניסיון לכונן דמוקרטיה במדינות אחרות כשל, אולם הסיפור התוניסאי הפך למודל והקרין שביב תקווה לעתיד טוב יותר לאזרחים בעולם הערבי. התפתחות כזו תלמד כי האביב הערבי היה בסופו של דבר כישלון מוחלט.
ישראל הייתה מודאגת בזמנו מהאפשרות שהאביב הערבי יהפוך ל"חורף איסלאמי" בהובלת "האחים המוסלמים", אולם דאגה זו התבררה כשגויה. היפוכו של דבר: ישראל חיזקה את שיתוף הפעולה החשאי עם מצרים וירדן ולא מן הנמנע כי התוצאות העגומות של האביב הערבי השפיעו גם על חתימת הסכמי הנורמליזציה עם איחוד האמירויות, בחריין, מרוקו וסודאן. בניגוד לתחזיות האפוקליפטיות הראשונות יצאה ישראל אפוא מחוזקת בזירה האזורית בעקבות האביב הערבי.
**המאמר פורסם ב"הארץ", 13 באוקטובר 2021