תכנית טראמפ היא אפילו לא הזדמנות

כל הפרסומים / תהליך השלום הישראלי פלסטיני

פרסומה של תכנית שלום לפתרון הסכסוך הישראלי-ערבי או ישראלי-פלסטיני על ידי נשיא אמריקני הינה אירוע נדיר. ההיסטוריה של הסכסוך ראתה שלוש תכניות שלום שהיו מזוהות עם נשיא אמריקני: תכנית רייגן (1982); הפרמטרים של קלינטון (2000); ותכנית "מפת הדרכים" שהייתה מזוהה עם בוש, אך לא נשאה את שמו (2003). במקרים אחרים תכנית או יוזמת השלום האמריקנית הייתה מזוהה עם מזכיר המדינה, וזאת כדי לא להביך את הנשיא במקרה של כישלונה. כך היה עם יוזמת רוג'רס ב-1969, כך היה עם יוזמת שולץ ב-1988, וכך היה עם יוזמת קארי ב-2013-2014.

פרסומה של תכנית שלום מהווה הזדמנות יוצאת דופן לקדם את פתרון הסכסוך. פרסומה, בדרך כלל, בא בעקבות מאורע מכונן; מאורעות מכוננים יכולים להיות מלחמות, מהפכות ושינויי משטר. לא היה זה מפליא שתכנית רוג'רס פורסמה לאחר מלחמת 1967; קיסינג'ר החל לאחר מלחמת יום הכיפורים בדיפלומטית הצעד-אחר-צעד שהובילה להסכמי הפרדה עם ישראל וסוריה ב-1974-1975; רייגן הציג את תכניתו לאחר מלחמת לבנון; שולץ הציג את יוזמתו לאחר פריצת האינתיפאדה הפלסטינית הראשונה ב-1987; וועידת מדריד כונסה ב-1991 לאחר מלחמת המפרץ והתמוטטותה של בריה"מ; ואילו בוש פרסם את "מפת הדרכים" לאחר פריצת האינתיפאדה הפלסטינית השנייה ב-2000. פרסום תכנית השלום, המזוהה עם נשיא אמריקני ונושאת את חותמו, אמור אפוא להיות סיבה לחגיגה. ואולם, כפי שאומר הפתגם, "השטן נמצא בפרטים"; והפרטים של התכנית מלמדים כי היא רחוקה מלהוות הזדמנות לפתור את הסכסוך. למעשה, קריאה מדוקדקת של התכנית תוביל להערכה כי היא נועדה לכישלון, וזאת מכמה סיבות: ראשית, האמריקנים – כמתווך הוגן – היו אמורים להתייעץ לא רק עם ישראל וחלק ממדינות ערב, אלא גם עם הרשות הפלסטינית ומחמוד עבאס. ואולם, מאז 2017 שורר נתק בין ארה"ב והרשות. סילוק הנציגות הפלסטינית מוושינגטון והפסקת הסיוע לאונר"א יצרו משקעים עכורים בין הממשל האמריקני לרשות. העובדה שארה"ב יכולה הייתה להשיק תכנית שלום בנוכחות צד אחד בלבד וללא הפלסטינים מלמדת שהמתווך משוחד.

שנית, פרטי התכנית מלמדים על חד-צדדיות בולטת בכל הנוגע לאימוץ עמדות ישראליות, ובמיוחד אלה הנתמכות על ידי הימין והמתנחלים. אין זה המקום להיכנס לכל הפרטים, אולם ישראל קיבלה "אור ירוק" לספח את בקעת הירדן וכן את אזורי ההתנחלויות, אשר יקושרו לישראל במערכת כבישים מסועפת. המפה המצורפת לתכנית מלמדת כי המדינה הפלסטינית, לכשתקום, לאחר שמילאה אחר כל התנאים המוצגים בתכנית, תהיה דומה לגבינה שוויצרית מחוררת. כמו-כן, השטח המוצע למדינה הפלסטינית קטן באופן משמעותי מכל הצעה קודמת. יש לזכור כי בהסכמי אוסלו הפלסטינים הסכימו לגבולות 1967, המהווים 22% בלבד מגבולות פלסטין ההיסטורית. מבחינתם, זה היה ויתור גדול ומקסימלי. עתה הם נדרשים לקבל עוד פחות מכך. יתרה מזו, התכנית קובעת כי הבירה הפלסטינית תוקם במזרח ירושלים, מעבר לחומה, באזור אבו דיס, כאשר ישראל ממשיכה לשלוט במקומות הקדושים. בתמורה לוויתורים בסוגיות הטריטוריה, ירושלים ופליטים, מוצע לפלסטינים פיתוי – סיוע כספי נדיב בסך 50 מיליארד ד', במשך עשר שנים, אם כי לא ברור מהיכן יגיע הכסף.

תכניתו של טראמפ עומדת בניגוד מוחלט לכל התכניות והיוזמות שהועלו עד כה, למעט נושא הפליטים. בהצגת תכנית חדשה, השונה מקודמותיה, אין בהכרח רע, אולם אם היא מייצגת את האינטרסים של צד אחד בלבד בסכסוך, אז אין לה סיכוי להתקבל. הסכמי שלום הם בדרך כלל פשרה שמחייבת כל צד לוותר על דברים שנתפסו בעיניו בעבר כהכרחיים וחיוניים. בתכנית טראמפ אין סימטריה בין הוויתורים ששני הצדדים נדרשים להם. יתרה מזו, התכנית מנוסחת בלשון תכתיב לפלסטינים.

לכאורה, התכנית מהווה את "החלום הרטוב" של כל ישראלי, לפחות של כל אחד המצוי מהמרכז ימינה מבחינה פוליטית. ואולם, הצגתה – לא כל שכן מימושה – לא תשרת את המטרות של ישראל, וזאת כמה סיבות: ראשית, היא תחזק את עמדת סרבני השלום בצד הערבי שממילא טוענים כי ישראל, הלובי היהודי וארה"ב עושים יד אחת. שנית, היא תחליש עוד את המתונים בצד הפלסטיני המאמינים בפתרון של שלום דרך משא ומתן אך לא כזה. במצב הזה, הסלמת הסכסוך מול החמאס בעזה מצד אחד, ויציאת המונים לרחובות בגדה מצד שני, אינם תרחישים דמיוניים. למעשה, "סיר הלחץ" בגדה המערבית המבעבע כתוצאה מסיבות כלכליות וחברתיות, כמו גם כעס על השחיתות של הממשל הפלסטיני, עלול להתפרץ, עתה מול ישראל. הערכה זו תקבל חיזוק אם ממשלת ישראל תחליט, באופן מידי וחד צדדי, לספח את בקעת הירדן ואזורי ההתנחלויות, החלטה שתיתפס כהכרזת מלחמה על ידי הפלסטינים.

שלישית, מצרים וירדן, החתומות על הסכם שלום עם ישראל, יתקשו לעמוד מול הלחץ העממי אם ישראל תממש את רעיון הסיפוח. החזרת השגריר והקפאת המגעים הבילטרליים הם צעדים שכבר נעשו בעבר וניתן בקלות לממשם. ולבסוף, הנורמליזציה "הזוחלת" ביחסי ישראל עם מדינות המפרץ עלולה להיפגע. גם אם הבעיה הפלסטינית אינה בראש מעייניהם, תחושת הסולידריות הציבורית עם הפלסטינים תחייב את המשטרים הללו להנמיך פרופיל בכל הנוגע ליחסיהן עם ישראל.

נוהגים לצטט את אבא אבן שאמר כי "הפלסטינים לא מחמיצים הזדמנות להחמיץ הזדמנות". אמירה זו, למען האמת, אינה מדויקת מבחינה היסטורית, אבל גם אם הייתה נכונה, הרי שהפעם הפלסטינים לא יחמיצו את ההזדמנות, משום שהתכנית פשוט לא מהווה עבורם הזדמנות לפתרון הסכסוך. נהפוך הוא: החשש עתה הוא שהתכנית תהווה הזדמנות להסלמה, הן מול הפלסטינים והן מול מדינות ערב.

המאמר פורסם בהארץ ב-30 בינואר 2020.

ניוזלטרצרו קשרSupport Mitvim