תקרת הזכוכית ביחסים בין ישראל ומדינות ערב

פרופ' אלי פודה פברואר 2019
כל הפרסומים / שיפור מדיניות החוץ הישראלית

ניסיונו של רה"מ לעקוף את הבעיה הפלסטינית באמצעות יציאה אל מדינות ערב – הינו בגדר משאלת לב. "יחסים נורמליים" אינם "נורמליזציה" בעיני הערבים. בשביל שינוי אמיתי יש לשלם במטבע הנכון.

בכנס של שגרירי מדינות אמריקה הלטינית, אסיה ואפריקה במשרד החוץ בדצמבר 2018, אמר בנימין נתניהו כי "אנחנו (מצויים) בתהליך נורמליזציה עם העולם הערבי, מבלי שיש לנו לצערי התקדמות עם הפלסטינים. הציפייה היא תמיד שהתקדמות עם הפלסטינים תפתח לנו דלת לעולם הערבי. אבל עם הסרבנות והטרור הערבי – התקווה הזו נגוזה. צריך לנסות לחשוב שאולי הקשרים עם העולם הערבי ייצרו את התנאים להתפתחות הקשרים עם הפלסטינים".

העמדה של נתניהו הינה בגדר משאלת לב. במצב הנוכחי של היחסים בין ישראל ושכנותיה אין נורמליזציה. היחסים הם, לכל היותר, בהתאם למינוח הערבי, "טבעיים" או "נורמליים" (בערבית המושג הוא עלאקאת טביעיה). ההבדל הוא לא סמנטי בלבד. משמעותו כי היחסים מתנהלים בחשאי ובין ממשלות ולא בין העמים. מאידך, "נורמליזציה" (תטביע בערבית) הוא מונח גנאי שזוכה לביקורת רבה במדינות ערב. בירדן אף הוקמה ועדה שנלחמת נגד כל סממן של נורמליזציה ביחסים.
המאמר פורסם ב"הארץ" ב-28 בפברואר, 2019

ניוזלטרצרו קשרSupport Mitvim