בימים האחרונים דומה כי מדינות ערביות ומוסלמיות מתחרות זו בזו בניסיונות החיזור אחר ישראל. בעקבות הפרסומים על קשרים מודיעיניים מאחורי הקלעים שישראל מקיימת עם ערב הסעודית, הוזמן ראש הממשלה נתניהו לביקור מתוקשר בעומאן. לאחר מכן הגיע נשיא צ'אד לישראל, ובמהלך הביקור גילה נתניהו כי מגעים מתקיימים גם עם סודן ובחריין. לצופה מהצד קשה לעקוב אחר ההתפתחויות המהירות ולהבין את הקשר, אם קיים, בין ההתפתחויות המתרחשות בזירות שונות של המזרח התיכון ואפריקה.
למעשה, המתרחש לנגד עינינו הוא מימושו של תהליך שהחל לפני למעלה מעשור, בתקופתו של אריאל שרון כראש ממשלה. שרון הורה לראש המוסד דאז מאיר דגן לחפש דרכים להדק קשרים עם מדינות ערב הסוניות שאין להן יחסים דיפלומטיים עם ישראל, וזאת במטרה ליצור חזית משותפת מול איראן השיעית, החותרת לפתח נשק גרעיני. העובדה שארה"ב כבשה את עיראק באפריל 2003, הפילה את משטרו של צדאם חוסיין והעלתה משטר שיעי חדש לשלטון, טרפה את מאזן הכוחות במפרץ לטובת איראן ולרעת מדינות המפרץ. השינוי האזורי בלט במיוחד במהלך מלחמת לבנון השנייה בקיץ 2006, כאשר ירדן ומצרים, מדינות ערב הסוניות במפרץ, תקפו את ארגון החזבאללה השיעי שנתמך ע"י איראן – ובכך עמדו באופן לא פורמלי לצדה של ישראל במלחמה.
המאמר פורסם באתר "דבר ראשון" ב-10 בדצמבר 2018