כל הפרסומים
/ ישראל והמזרח התיכון
לפני 20 שנה בדיוק, בעיצומה של אנתפאדה ובין פיגועים ומבצעים צבאיים, התכנסו בביירות מנהיגי מדינות ערב, ואימצו את יוזמת השלום הערבית. בעידן של נתק ישראלי-פלסטיני לאחר כישלון ההגעה להסכם קבע, של הקפאת יחסים מצד מדינות ערביות שכוננו עם ישראל קשרים בשנות תהליך השלום, ושל שיח ישראלי שמשוכנע שאין פרטנר לשלום באזור – הייתה יוזמת השלום הערבית קרן אור יוצאת דופן.
היוזמה, אותה הגתה ערב הסעודית, הציעה לישראל אופק של שייכות אזורית, יחסים נורמליים עם כלל מדינות ערב, ותחושת ביטחון, וזאת בתמורה לסיום הסכסוך עם שכניה הפלסטינים והסורים. היא הציגה בפני ההנהגה והציבור בישראל תמריץ אמיתי לשלום, שנתן מענה לכמיהה הישראלית ארוכת-השנים לצאת מהבידוד ומהסכנה הביטחונית, ולהתקבל באמת לאזור.
אבל, שלום היא לא הביאה. רוב גדול של הישראלים לא שמעו עליה. אם שמעו, לא ידעו מה התוכן שלה. ואם ידעו, התמקדו בסיבות לדחות אותה או לפקפק באמינותה. ממשלות ישראל מעולם לא הגיבו ליוזמה באופן רשמי. על אף גישושים מדי פעם מאחורי הקלעים – מנהיגי ישראל בחרו על פי רוב להתעלם ממנה. חלקם אף יצאו במפורש נגדה, עקב התנגדותם לפתרון שתי-המדינות.
שוב ושוב אשררה הליגה הערבית את יוזמת השלום הערבית והדגישה את מחויבותה לה. זאת, גם בתקופות של הסלמה ישראלית-פלסטינית, של חוסר יציבות בעולם הערבי, ושל עליית האסלאם הפוליטי במזרח התיכון וצפון אפריקה. אבל, מדינות ערב נמנעו מנקיטת צעדי שיווק משמעותיים כלפי הציבור בישראל, והראו נכונות מוגבלת בלבד להתאים את נוסח היוזמה למציאות המשתנה לאורך השנים.
הקהילה הבינלאומית, מצדה, בירכה על היוזמה וראתה בה פוטנציאל, אך לא השכילה לעמוד במשימה שלקחה על עצמה ולשלב את היוזמה בחבילת תמריצים בינלאומית לשלום, שהייתה אמורה גם לכלול הבטחות מצד ארה"ב והאיחוד האירופי לגבי פירות השלום וערבויות ביטחון.
וכך, לאורך 20 שנה, הפכה יוזמת השלום הערבית להזדמנות שהוחמצה, עם סימני שאלה גוברים לגבי הרלבנטיות שלה. ראשית, הייתה זו מלחמת האזרחים בסוריה, שהפכה את הסעיף ביוזמה שקורא לנסיגה מרמת הגולן ללא ריאלי בנסיבות הקיימות; ושנית, היו אלו הסכמי הנורמליזציה בין ישראל לכמה מדינות ערביות, ששיקפו את מאמצי ממשלות הימין לנתק את קידום היחסים עם מדינות ערב מקידום השלום עם הפלסטינים.
"פסגת הנגב" שהתקיימה בדיוק ביום השנה ה-20 להצגת היוזמה, ביטאה הלכה למעשה את אותם יחסים נורמליים שהבטיחה יוזמת השלום הערבית. אך, בפסגה לא השתתפו פלסטינים והנושא הפלסטיני לא עמד במרכזה, והדבר מנע את השתתפות ירדן. היא גם התקיימה בתקופת שפל לפלסטינים – תקופה בה סיוע אירופי לרשות הפלסטינית מעוכב, בה ארה"ב קוראת לרפורמות פנימיות ברשות הפלסטינית, בה הציבור הפלסטיני מביע אי אמון גורף בהנהגתו, ובה הפיצול בין הגדה המערבית לרצועת עזה נשמר גם כשבירושלים מכהנת ממשלה שאינה מעוניינת עוד בשימורו.
אבל, זו לא סיבה לחגיגה ואין לראות בכך ניצחון ישראלי על רוח יוזמת השלום הערבית. לצד כל התמריצים והמאמצים הבינלאומיים, שלום ישראלי-פלסטיני הוא קודם כל אינטרס של שני העמים החיים בסכסוך. אם העולם מתעניין פחות בנושא, ישראל צריכה לנסות ולרתום אותו לכך. קודם כל, כי זה משרת את מטרותיה, את ביטחונה, את יכולתה לפרוץ תקרות זכוכית מדיניות נוספות, ואת הפוטנציאל לשגשוג כלכלי לאומי ואזורי.
יוזמת השלום הערבית צריכה להתעדכן. זאת, כמו מסמכי יסוד אחרים שקשורים לתהליך השלום הישראלי-פלסטיני שנכתבו לפני כ-20 שנה ומוזכרים עד היום – דוגמת הפרמטרים של קלינטון ומפת הדרכים של הקוורטט. המציאות שהשתנתה מחייבת גם תכניות מדיניות חדשות. גם אם היעד של השגת פתרון שתי-המדינות נשאר כשהיה, הדרכים אליו צריכות להיות רלבנטיות למזרח התיכון המשתנה והמתחדש של ימינו.
תכנית שלום חדשה שתגובש על ידי הליגה הערבית, יכולה הפעם להתבסס גם על התייעצויות מקדימות עם ישראל. מה שלא היה אפשרי במציאות שלפני 20 שנה, הוא בהחלט ישים כיום. שיח ישראלי-ערבי על הצעה ערבית חדשה, יוכל להבטיח שהיא תיתן מענה טוב יותר מקודמתה לצרכים, רגישויות ויכולות פוליטיות.
יוזמת שלום ערבית חדשה יכולה להגדיר באופן מדויק יותר את תקרת הזכוכית ביחסי ישראל-ערב שמציב המשך הסכסוך הישראלי-פלסטיני. היא יכולה להציג לישראל מפת דרכים להרחבה והשלמה של מעגל הנורמליזציה עם מדינות ערב, ולהרחבתו גם למדינות נוספות בעולם המוסלמי. והיא יכולה גם לכלול תמריצים לפלסטינים, במטרה שחילופי השלטון ביום שאחרי אבו מאזן יובילו להנהגה תומכת-שלום ומתונה ולא לחיזוק הקיצוניים.
היחסים המתהווים בין ישראל למדינות ערב הם מבורכים. כינוס הפסגה בנגב הוא אכן היסטורי, ומסמל מציאות אזורית חדשה ושונה בתכלית מזו שישראל הורגלה אליה במשך עשורים. את השינויים האלה יש למנף כעת גם לקידום שלום ישראלי-פלסטיני, בעזרתן הפעילה של מדינות ערב. גם אם רבות מהן אינן מתעדפות זאת כיום, סביר שבעתיד יחול בכך שינוי, בשאיפה לא כתוצאה מסבב הסלמה אלא מעליית הנהגה פלסטינית חדשה.
יוזמת השלום הערבית סבלה מחוסר האמון של ישראל בעולם הערבי ומתחושה שמדובר במלכודת. כיום, במציאות של אמון גובר ותחושת שותפות לדרך בין ישראל למדינות ערביות, ניתן להסיר את המכשול הזה. יוזמת שלום ערבית חדשה תצטייר באור שונה, ותוכל להציג את החתירה לשלום ישראלי-פלסטיני כמטרה משותפת שתשלים את שינוי פני המזרח התיכון ואת השדרוג העמוק במעמדה האזורי והבינלאומי של ישראל.
המאמר פורסם ב-Ynet בחודש מרץ 2022.
