באירוע שנערך בחודש יולי בלונדון הצהיר אנוואר גרגש, שר החוץ של איחוד האמירויות הערביות: "אנו מוכנים לקחת על עצמנו נטל גדול יותר בשמירה על ביטחון השכונה שלנו". בשנים האחרונות הרחיבה איחוד האמירויות את השפעתה במזרח התיכון ובצפון אפריקה באמצעות דיפלומטיה אקטיבית יותר והנחת תשתית פיזית ענפה בדמות בסיסי צבא ונמלי ים בבעלותה במדינות שונות באזור. המדינה גם פעילה בשלוש השנים האחרונות בלחימה בתימן ומעורבת בסכסוכים מקומיים בלוב, באפגניסטן, באריתריאה ובאתיופיה. צעדיה אלו מלמדים על מדיניות מחושבת, שמטרתה להפוך את איחוד האמירויות למעצמה אזורית, לצד בעלת בריתה סעודיה.
עוצמתה הכלכלית והפוליטית של איחוד האמירויות מיקמה אותה בעמדת כוח משמעותית במדיניות החוץ שלה. בשנים האחרונות היא הגבירה את מעורבותה בפוליטיקה הפנימית של הרשות הפלסטינית והנהגת חמאס, אשר מתאפיינת בניסיון לקדם את הפלגים הפרגמטיים והמתונים (למשל מוחמד דחלאן) על חשבון אלו שנתפסים בעיניה כפסיביים (אבו מאזן) וכקיצוניים (יחיא סינוואר והלשכה המדינית של חמאס היושבת בקטאר). בהצהרותיה החוזרות ונשנות הביעה איחוד האמירויות את תמיכתה בפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני על בסיס שתי מדינות, אך לרוב הביטה ביוזמות אחרות מן הצד, ורק כשהבשילו נאותה לשתף פעולה. כעת נראה כי המגמה שאליה חותרת איחוד האמירויות היא של נקיטת מדיניות עצמאית ואקטיבית בנושא.
המאמר פורסם ב"וואיינט" ב-7 בספטמבר 2018