כל הפרסומים
/ ישראל וארה״ב
הצטרפתי לצוות של J Street על מנת לקדם את הערכים שלי כציוני פרוגרסיבי עם ניסיון והכרות עם הזירה האמריקאית. כדיפלומט ששירת שנים רבות בארה"ב, הבנתי שאין בית פוליטי בארגונים הממוסדים בקהילה היהודית לציונים תומכי ישראל, שרוצים שישראל תקדם שלום ודמוקרטיה.
מאז הקמת J Street, כשכיהנתי כקונסול הכללי של ישראל למדינות ניו אינגלנד, חל שינוי מאד חיובי, שמאפשר מרחב והשפעה ליהודים פרוגרסיביים, אוהבי ישראל אבל ביקורתיים כלפי עמדות ממשלות הימין. מאז הקמת הארגון נוצר גם מרחב פוליטי במחנה הפרו ישראלי לחברי קונגרס שמאמינים כי יש גם לפלסטינים זכויות לגיטימיות.
J Street מאמינה ואני מאמין באמונה שלמה, שאפשר להיות גם פרוגרסיבי וגם תומך בישראל כמולדת צודקת, בטוחה ודמוקרטית לעם היהודי. על ידי בניית קואליציות בתוך התנועה הפרוגרסיבית נגד אנטישמיות ואנטי ציונות, אנו מביאים את הערכים היהודיים והציוניים שלנו ופועלים יחד במגוון נושאים, כולל תמיכה במיעוטים, פליטים, זכויות להט"ב, שוויון מגדרי, וצדק חברתי.
עלינו להכיר בכך שמחיקת קבוצות שלמות של אנשים במקום לנהל איתן דיאלוג, פוגעת במטרתנו הכוללת וביכולתנוליצור קואליציות. חשוב להבין שהאנטישמיות והאנטי ישראליות הינן בשוליים של התנועה הפרוגרסיבית ואינן מייצגות את הזרם המרכזי שלה בארה"ב.
לדוגמה, מתוך 102 חברים בשדולה הפרוגרסיבית בקונגרס האמריקאי, לפחות 95 חברים תומכים בלגיטימיות שלישראל כמולדת העם היהודי וביחסים מיוחדים בין ארה"ב לישראל. תמיכה שבאה ביטוי בהצבעות האחרונות בבית הנבחרים.
סכנת פוליטיקת הזהויות
אני מודע לחלוטין לסכנה הנשקפת מהשפעתה של פוליטיקת זהויות קיצונית בשולי התנועה הפרוגרסיבית בכל הנוגע לגישתם לציונות. אני מודאג מהנטייה של חלקם לנקוט עמדות אנטי–ציוניות בשל התפיסה שלהם שישראל היא כביכול מדינה קולוניאליסטית. זאת בעוד שהקשר של העם היהודי לארץ ישראל אינו מוטל בספק לכל מי שמכיר היסטוריה בסיסית, כשם שהקשר של הפלסטינים לאותה ארץ אינו אמור להיות נתון לוויכוח.
פרוגרסיבים קיצוניים נוטים לחשיבה אוטומטית לפיה "החזק אינו יכול להיות צודק" וישראל (למרבה המזל) היא מדינה חזקה, אחרת היא לא הייתה יכולה להתקיים. אני גאה בתרומתי לעוצמתה של ארצי – כקצין בצה"ל, כדיפלומט וכיועץ לשמעון פרס, שהיה אחד מהאבות המייסדים של המדינה והוביל את הקמת תשתית ההגנה הישראלית. אני "איש שלום" אבל לא פציפיסט.
אנטי–ציונות אינה תמיד אנטישמיות
אין להכחיש שיש מבקרי ישראל שחוצים את הגבול לאנטישמיות, כפי שראינו ביתר עוצמה מאז ה-7 באוקטובר, וצריך לגנות ולהתמודד עם התופעה המזעזעת הזאת. ברור גם שאיום האנטישמיות והשלכותיה על ביטחונם של יהודים עלו באופן דרמטי. עם זאת, הגישה המקשרת אוטומטית בין אנטי–ציונות לאנטישמיות אינה מציגה את המציאות האמיתית ואיננה מועילה, לא למאבק באנטישמיות ולא למאבק באנטי–ציונות. יש בארצות הברית ובישראל אלו שמנסים לתייג את כל מבקרי ישראל כאנטישמים – כולל יהודים ביקורתיים – זה מאוד לא מועיל למטרה החשובה מאוד של מאבק באנטישמיות.
ישנם יהודים אנטי ציונים וזה מגוחך לקרוא להם אנטישמים. לדוגמה, "Jewish Voices for Peace" ו"If Not Now" הם ארגונים יהודיים, מאוד ביקורתיים כלפי J Street משום שאנחנו ציונים ואנחנו נגד BDS.
כך גם יהודים חרדים רבים הם אנטי–ציונים מסיבות תיאולוגיות, ואפילו התנועה הרפורמית הייתה אנטי–ציונית בראשית ימיה של התנועה הציונית, למרות שהתנתה באופן קיצוני בעקבות השואה. גם יהודים קומוניסטים רבים הם אנטי ציונים, משום שהם נגד כל צורה של לאומיות.
מצד שני, ישנם כאלו שנקראים ידידי ישראל, שהם בעצם אנטישמים. הם תומכים בישראל, משום שהם שונאים מוסלמים יותר משהם שונאים יהודים, והם רואים בממשלות הימין בישראל מודל טוב ליצירת אתנוקרטיה ותיאוקרטיה.
זה נכון לגבי מנהיגים פופוליסטים כמו ויקטור אורבן וחברים רבים בתנועת העליונות הלבנה בארה"ב. להערכתי זה כולל גם את הנשיא דונלד טראמפ, שמתיימר להיות תומך ישראל ובכל זאת עוסק באופן שגרתי בתיאוריות קונספירציה אנטישמיות ובסטריאוטיפים על העם יהודי.
ישנם אפילו קולות בשוליים של הימין הסהרורי שמתייגים את עצמם בגאווה כנאצים ועם זאת גם מביעים תמיכה חזקה במדינת ישראל.
זו הסיבה שאני ממשיך להאמין שהצבת הביקורת על ישראל במרכז הדיון על אנטישמיות היא טעות. זה חייב להיות חלק מהדיון, ועלינו להכיר בכך שאכן העלייה באנטישמיות מאז ה-7 באוקטובר קשורה לרגשות שליליים כלפי ישראל, אבל המאבק באנטישמיות דורש אסטרטגיה יותר מתוחכמת מאשר זיהוי אוטומטי של אנטי ציונות או אנטי ישראליות עם אנטישמיות.
לבנות קואליציה של מאבק בגזענות על כל היבטיה
הדרך הטובה ביותר להילחם באנטישמיות, שהיא סוג של גזענות, היא ליצור קואליציה רחבה נגד גזענות מכל הסוגים, לבנות שותפויות עם מיעוטים אחרים, ולפעול נגד מנהיגים שמשתמשים באנטישמיות או בצורות אחרות שלקנאות וליבוי שנאה כדי לבנות ולשמור על כוח.
במקביל יש להתמודד עם אנטי–ציונות, באמצעות הדגמה שהציונות היא תנועה פרוגרסיבית במהותה. סבי וסבתי הגיעו לציון בזכות החזון של תיאודור הרצל, שישראל צריכה להיות המולדת הדמוקרטית של העם היהודי, וזו אכן מה שהייתה התנועה הציונית המקורית. מדינת ישראל לפי הרצל אינה אמורה להיות מוגדרת על ידי פרשנות מצמצמת של הדת היהודית, ומכאן שמוסדותיה הדתיים צריכים להיות מופרדים מהמדינה והיא צריכה להיות בפועל כפי שהיא מוגדרת בהצהרת העצמאות שלנו, דהיינו – מדינה שבה יהודים ולא יהודים הם אזרחים שווים.
למרבה הצער, במהלך השנים הרבות של ממשלות הימין בישראל, הציונות נתפסת בעיני רבים כשונה מאוד מהציונות של הרצל, דוד בן–גוריון ואפילו זאב ז'בוטינסקי. אפשר לתהות האם רוב שרי ממשלת בנימין נתניהו הנוכחית היו חותמים על מגילת העצמאות של ישראל לו היו בסביבה בהקמת המדינה ב-1948, משום שמבחינתם היא הצהרה פרוגרסיבית מדי.
הוויכוח על מהי אנטישמיות בא לידי ביטוי גם בוויכוח על הגדרת האנטישמיות של ה-IHRA. היינו אחד הארגונים שהשתתפו בתהליך עיצוב האסטרטגיה נגד אנטישמיות של ממשל ג'ו ביידן. תמכנו בהחלטת הממשל שלא להפוך את הגדרת ה-IHRA לחוק.
אנחנו מעדיפים את הגדרות האנטישמיות של "כוח המשימה של נקסוס" ו"הצהרת ירושלים על אנטישמיות". הסיבה לכך היא שאנו מאמינים שזו טעות למקד את המאבק באנטישמיות בהגדרת מה הינה ביקורת לא ראויה על ישראל. המיקוד בביקורת על ישראל בזמן שהאנטישמיות הימנית גואה וגורמת להרג של יהודים אמריקאים, זה מהלך מסוכן ביותר ושגוי מעיקרו.
השפעת טבח ה-7 באוקטובר
הטבח הברברי ב-7 באוקטובר זעזע אותי, כפי שזעזע את כל הישראלים, יהודים רבים וחברים אחרים של ישראל בכל רחבי העולם, כולל כמובן את קהילת J Street. יש לי משפחה וחברים בקיבוצים שליד עזה. חלקם נרצחו, חלקם חטופים בעזה, ואלה ששרדו נמצאים בבתי מלון הרחק מבתיהם. כך גם רבים בקהילה J Street איבדו שותפים לקידום שלום שהיו בין הנרצחים והחטופים. גם בני משפחתי שחיים בקיבוץ מנרה על גבול לבנון, שהורי הקימו ב-1943, פונו מביתם בשל הפגזות החיזבאללה. יש לי בן וחתן שנקראו למילואים החל מה-7 באוקטובר ונמצאים בשירות צבאי עד היום, שניהם ביחידות קרביות.
אני מתנדב בפורום המשפחות של החטופים כדי לטפל בנושא שבעיני הוא הכי דחוף, אבל מעורב גם בקבוצות שעוסקות בהמלצות מדיניות לאסטרטגיית יציאה וליום שאחרי המלחמה.
ה-7 באוקטובר הבהיר שאנחנו לא יכולים "לנהל" את הסכסוך או לצמצם אותו, אלא צריכים לפתור אותו. התבהר לכולם שזו הייתה טעות להעצים את חמאס ולייבש את הרשות הפלסטינית, שזו המדיניות בה נקטו בנימין נתניהו וממשלותיו בעשור האחרון.
התברר, שהפנטזיה שניתן לנרמל את יחסי ישראל עם מדינות האזור מבלי לפתור את הסכסוך הפלסטיני היא טעות. הטבח הראה שצה"ל יכול להגן על ישראל, רק אם הוא נתמך על ידי מדיניות הסדרית כפי שקיימת עם מצרים וירדן. מכאן שאנחנו צריכים פתרון דיפלומטי, בדיוק כפי שלמדנו אחרי מלחמת יום הכיפורים ב-1973 שהובילה לשלום עםמצרים.
הנשיא ביידן, הנתמך החשוב ביותר של J Street
הנשיא ג'ו ביידן מבין את זה. הגישה שלו, לאמץ את ישראל תוך כדי שהוא דוחף אותנו לאופק מדיני, היא הגישה של J Street. אנו פועלים כדי לתמוך בחזונו וליצור את התמריצים הפוליטיים לאפשר לו להתקדם בכיוון הזה.
כל חברי הקונגרס שאנו מעודדים תמיכה פוליטית וכספית בהם – תומכים בישראל בתקופה קריטית זו. אנחנו מחזקים את תמיכתו בישראל של ממשל ביידן ומסייעים לו להיבחר כפי שעשינו בבחירות ב-2020. תומכינו מהווים יותר מ-50% מבעלי בריתו של הנשיא ביידן בבית הנבחרים ובסנאט.
הקריטריונים שלנו לתמיכה במועמד.ת כוללים מחויבות לביטחון ישראל ותמיכה בסיוע של ארה"ב לישראל. עם זאת, תמיכה בישראל אינה בהכרח תמיכה במדיניות ממשלת ישראל.
J Street התנגדה נחרצות למה שמכונה ה"רפורמות" במערכת המשפט של ממשלת נתניהו, שהן בעצם מהפיכהמשטרית. שיתפנו פעולה עם התנועה הפרו–דמוקרטית הישראלית ואנחנו כמובן גם מתנגדים להרחבת ההתנחלויות בגדה המערבית. אנו מאמינים שהדרך היחידה לשמור על החזון הציוני הוא להיפרד מהפלסטינים ולהימנע מקטסטרופה דו לאומית.
בקיצור, אנו מבדילים בין תמיכה בזכותה וחובתה של ישראל להגן על אזרחיה, לבין המדיניות של ממשלתה הימנית ביותר אי פעם של מדינת ישראל, שמסכנת את החזון של ישראל כמדינת הלאום הדמוקרטית של העם היהודי.
לסיכום, בניגוד לתמונה שמנסים לצייר חלק מהפוליטיקאים וגורמים בתקשורת בארץ, התייחסות לתנועה הפרוגרסיבית כאנטי ישראלית, או כאנטישמית – מוטעית, מניפולטיבית ומזיקה. אם ישראל רוצה להישאר במרחב הדמוקרטי ליברלי, היא חייבת לייצר דיאלוג עם פרוגרסיבים ולא לכנות אותם בשמות באופן שמרחיק אותם במקום לקרב. אנחנו חייבים לחזק את הברית בין ליברלים יהודים וערבים בארץ לבין היהודים האמריקאים שחולקים ערכים דומים.
המאמר פורסם בזמן ישראל ב-1 לינואר.
