אל-אקצא חושף את פערי האסטרטגיה בין פתח לחמאס

מאמרי דעה ופרשנות / תהליך השלום הישראלי פלסטיני

דגלי חמאס הירוקים שנשאו כמה מהפלסטינים במהלך הפרות הסדר האחרונות על הר הבית זעזעו שוב רבים בישראל. באופן טבעי, הדיון הישראלי התמקד בסכנה הטמונה ברדיקליזציה של תושבי ירושלים הערבים. היו שהזהירו מהתלקחות מלחמה בין ישראל לרצועת עזה, תוך שהם מזכירים שמבצע "שומר החומות", בתקופה הזו בשנה שעברה, נגרם בעקבות מצעד דגלים יהודי במזרח ירושלים.

אולם, מבט מעמיק בתגובות לאלימות בירושלים בזירה הפוליטית הפלסטינית חושף את הבדלי הגישות בין חמאס ופתח בהתמודדות עם ישראל. הר הבית/אל-חראם א-שריף הפך שוב לנייר לקמוס המשקף את פערי האסטרטגיה הכבירים ביניהם; בין גישה שמצדדת בשימוש בכוח צבאי ובטרור לבין גישה ששמה יהבה, לפחות ברמה ההצהרתית, על מאבק עממי ופנייה לקהל הבינלאומי. אך בעוד שפתח מאבד גובה בסקרים בשל הפער בין הרטוריקה הלוחמנית שלו לבין המציאות בשטח, נדמה שחמאס המילטנטי שומר על כוחו, בעיקר בשל העקביות בין התנהלותו להצהרות מנהיגיו. במאבק הזה הקו המיליטנטי נתפס ברחוב הפלסטיני כאמין הרבה יותר.

בצהרי יום חמישי, 21 באפריל, קרא חמאס בכרוז רשמי לציבור הפלסטיני להיאסף בהר הבית לתפילת השחר של יום שישי תחת הכותרת "תפילת השחר אנו נשארים", במטרה "להגן על ירושלים ועל הר הבית". שבוע קודם לכן התעמתו מאות פלסטינים עם שוטרים בעקבות שמועה על כוונה של יהודים להקריב קורבן על הר הבית. ראש הלשכה המדינית לשעבר, מוסא אבו-מרזוק, עודד את בני עמו לעלות להר בציוצים דרמטיים. "אנו מגינים על אל-אקצא, על אמונתינו, על יעד המסע של נביאנו, על עתיד הערבים והמוסלמים", כתב. במקביל, שיגר אבו-מרזוק איום מרומז לישראל באמצעות ציוץ פסוק מהקוראן: "מנוולים מכל הם החוסמים את מסגדי אלוהים ומונעים את הזכרת שמו בהם, ואצים להחריבם. אלה, לא יותר להם להיכנס אליהם בלא חשש. בעולם הזה יעטו קלון, ובעולם הבא צפוי להם עונש כבד".

עבור חמאס, ההתפרעויות על הר הבית הן הוכחה נוספת לכך שרק אלימות כלפי ישראל מובילה להישגים פוליטיים. בראיון לערוץ הלוויין "אל-אקצא" הצהיר חבר הלשכה המדינית, חליל אל-חיה, כי ישראל זוממת לחלק את זמני ומרחבי התפילה על ההר בין יהודים למוסלמים. הוא טען כי השילוב בין שהייה מוסלמית נחושה על ההר וירי רקטות מהרצועה הצליחו לבטל את התוכנית היהודית להקריב קורבן על ההר בפסח. אל-חיה גם הביע תקווה שהמודל העזתי יהיה מקור השראה גם עבור פלסטינים בגדה. "פשעי הכיבוש מתסיסים את רגשות בני עמנו ומכינים את הקרקע למהפכה ולאינתיפאדה בגדה. ראינו את הגבורה בג'נין עם השהידים שלה, שלימדו את הכיבוש שיעור שלא ישכח". לדבריו, ארגונו הצליח לבסס את משוואת "ירושלים-עזה" במסגרתה איום בשיגור טילים מונע מישראל לפגוע בזכויות הפלסטיניות בהר הבית.

אל מול העמדה הבוטחת של חמאס, פתח שוב מוצא עצמו בעמדת נחיתות. השימוש של דובריו בביטויים טעונים כמו "אחיזה" (רבאט) או "צמוד" נשמעים חלולים לרבים בציבור הפלסטיני כשהם באים ממפלגה שהעומד בראשה, הנשיא מחמוד עבאס (אבו-מאזן), פעל לסיום האינתיפאדה השנייה ונתפס כמשתף פעולה המדכא את ההתנגדות העממית לישראל. פתח תומך באופן הצהרתי בשילוב בין מאבק דיפלומטי בישראל ומאבק עממי נגד צה"ל והמשטרה. אולם הלכה למעשה הוא מונע צמיחה של דור אקטיביסטי חדש במפלגה — ממשיכי דרכו של מרואן ברגותי הכלוא בישראל – ועוצר אקטיביסטים הפעילים ברחוב וברשתות החברתיות. חמאס, מצדו, מעודד את הירושלמים הפלסטינים לצאת לרחובות ומשגר רקטות כדי להמחיש לציבור שפיו ולבו שווים.

דובר פתח, מוניר ג'אע'וב, העלה על נס את הדבקות הפלסטינית הפאסיבית בניגוד לקריאה לאלימות אקטיבית מצד חמאס. בקריקטורה שצייץ השבוע נראה שוטר ישראלי חמוש במגן מתגונן בפני קרני אור המסמלים את האיסלאם ברמדאן. בצד התמונה נח פלסטיני עוטה כפייה וקורא בקוראן. אותו פלסטיני, חאג' עארף אל-תותנג'י, שצילום ויראלי שלו יושב רגל על רגל ברחבת מסגד אל-אקצא מול השוטרים הישראלים החמושים, התפרסם גם במתקפה הבוטה ביותר של הרשות כלפי מאמצי ההתססה של חמאס.

מאמר המערכת בביטאון הרשות "אל-חיאת אל-ג'דידה" ב-25 באפריל השתמש בדמותו הסטואית של חאג' עארף כדי ללעוג להתלהמות של התנועה האיסלאמית ולהדגים את כוחו של המאבק העממי. ערוצי הטלוויזיה ופלטפורמות האינטרנט של חמאס מתעלמים במכוון מההתנגדות הפסיבית של תושבי ירושלים לגילויי הריבונות הישראלית ו"נמלטים מהם אל עבר דמגוגיה ושיח אופורטוניסטי של הטחת האשמות", נכתב במאמר. הוא מתעלם במכוון ומטעמים פוליטיים "מהעשייה הלאומית הפלסטינית העממית ברחבת אל-אקצא וממעשי ההקרבה והחללים בכל נקודות החיכוך ברחבי הגדה המערבית". עוד מאשים המאמר את חמאס בהענקת "נשק דיפלומטי" לראש הממשלה, נפתלי בנט, בעקבות ירי הרקטות על ישראל.

בעוד הפיצול בין פתח לחמאס עומד לחגוג את שנתו ה-15 בעוד כחודשיים, סוגיית ירושלים דוחפת מנהיגים משני צדי המתרס לשלם מס שפתיים בדבר הצורך לפתח "אסטרטגיה משותפת" מול ישראל. כך הצהיר למשל ראש חמאס בחו"ל, חאלד משעל, בכנס של "הקואליציה העולמית לתמיכה בירושלים ופלסטין" החודש: "ייתכן שהלקח החשוב ביותר ממה שקרה הוא שאין ערך אלא לכוח. נאומים וכנסים ושיח פוליטי רהוט אינם מועילים, משום שהאויב שלנו אינו מבין אלא את שפת הכוח". גם ג'בריל רג'וב, בכיר פתח, תומך באיחוד שורות פוליטי, אך לדידו איחוד זה צריך להתרחש סביב שתדלנות בינלאומית לטובת העניין הפלסטיני. בראיון לרדיו "קול פלסטין" הודה רג'וב כי הסוגיה הפלסטינית נדחקה לקרן זווית בגלל המלחמה באוקראינה וטען כי ישראל ניצלה את העובדה הזו לשינויים בשטח, כמו גם לטובת פסגת הנגב "המצערת" בשדה בוקר.

תגובותיהם של המנהיגים הפלסטינים משני עברי המתרס לאירועים בירושלים מדגימות את השיתוק שאוחז בזירה הפלסטינית הפוליטית. הפלסטיני הממוצע מאס בהצהרות השחוקות של הפוליטיקאים משני הצדדים ודורש שינוי בסטטוס-קוו. במצב הזה של קיפאון, חמאס יוצא שידו על העליונה. על-פי סקר שערך במארס מכון PCPSR היוקרתי של חליל שקאקי, 72% מהציבור הפלסטיני דורש בחירות נשיאותיות ופרלמנטריות "בזמן הקרוב". הדמות המזוהה ביותר עם המצב הקיים היא עבאס, המצוי בשפל של 38% תמיכה, וזאת בעוד שיריבו, ראש הלשכה המדינית של חמאס, אסימאעיל הנייה, זוכה ל-54%. נתונים אלה צריכים להדאיג את ישראל, ולו משום שעבאס – הנתפס בעיני הפלסטיני הממוצע כקבלן משנה של ישראל לענייני בטחון – יוחלף במנהיג אחר בשנים הקרובות. הרחוב הפלסטיני דורש ממנהיגיו שינוי בשטח, ועדיף מבחינתו שהשינוי יתבצע בתיאום עם ישראל מאשר ייכפה על המנהיג בידי המון זועם.