אל הפודיום הזה, כדאי לישראל והפלסטינים להתחיל להתאמן

ד"ר נמרוד גורן אוגוסט 2022
מאמרי דעה ופרשנות / תהליך השלום הישראלי פלסטיני

3,500 ספורטאים מ-26 מדינות התחרו הקיץ במשחקי הים התיכון ה-19 באלג'יריה. במשך יותר מ-70 שנה, נציגים מרחבי אגן הים התיכון מתכנסים מדי ארבע שנים – בכל פעם במדינה אחרת, ובחסות הוועד האולימפי – להתחרות, לקבוע שיאים ולזכות במדליות במעין אולימפיאדה אזורית. בעשותם כן, הם לוקחים חלק בתהליך התגבשותו של אגן הים התיכון כאזור מובחן עם זהות משותפת, למרות סכסוכים מרים ויריבויות מתמשכות.

אבל, משהו חסר במשחקי הים התיכון. בזמן שהם מצליחים להפגיש בין ספורטאים ממדינות יריבות, ובזמן שמספר המדינות המשתתפות הולך וגדל וכולל אף כאלה שאינן לחופי הים התיכון – הספורטאים הישראלים והפלסטינים נותרים בחוץ. לא אלה ולא אלה הוזמנו עד כה לקחת חלק במשחקים.

לאירועי ספורט יש את היכולת לצמצם פערים בין צדדים לסכסוך, ולאורך השנים נעשה בהם שימוש כדי למתן מתיחויות פוליטיות (לדוגמה, "דיפלומטיית טניס השולחן" בין ארה"ב לסין), לעודד את צמיחתם של יחסים דיפלומטיים חדשים (לדוגמה, השתתפות ספורטאים ישראלים בתחרויות במרוקו ובמפרץ, טרם כינון היחסים) ולתרום להכרה בינלאומית בישויות שנויות במחלוקת (לדוגמה, השתתפות פלסטין במשחקים האולימפיים).

ואולם, באגן הים התיכון, הספורט נמצא בפיגור בהשוואה להתפתחויות הדיפלומטיות. ישראל והרשות הפלסטינית כבר משתתפות במנגנונים אזוריים דוגמת האיחוד למען הים התיכון, פורום הגז של מזרח אגן הים התיכון, והאסיפה הפרלמנטרית של הים התיכון. הסכסוך הישראלי-פלסטיני אומנם בא לידי ביטוי במסגרות אלו, ומעורר לעתים קשיים, אבל שני הצדדים מסכימים לשבת זה לצד זה, והשתתפותם מקובלת גם על מדינות אזוריות שאינן מכירות במדינה פלסטינית או בישראל.

בשנות החמישים והשישים ניסתה ישראל להצטרף למשחקי הים התיכון, כדרך להביע התנגדות לחרם הערבי כלפיה. היא נקטה אז מאמצי שתדלנות מול הוועד האולימפי הבינלאומי ומול מדינות ידידותיות שנבחרו לארח את המשחקים. היא אפילו ביקשה סיוע מחברי קונגרס אמריקאים, והיו ביניהם כאלה שאף התערבו בפומבי לטובת העניין. עם זאת, המאמצים לא הניבו פירות. מדינות ערב התנגדו, והדגישו שאם יכפה עליהן להתחרות לצד ספורטאים ישראלים, זה יהיה סופם של משחקי הים התיכון.

הזמנים השתנו, וההתקדמות שחלה ביחסי ישראל-ערב בשנות התשעים, בעקבות הסכמי אוסלו, הובילה למסגור שונה של העניין. זו כבר לא היתה רק סוגיה שקשורה לישראל, אלא גם לפלסטינים. מאז שהפלסטינים התקבלו למשחקים האולימפיים (באטלנטה, 1996), עלתה האפשרות שישראל והרשות יתקבלו במקביל למשחקי הים התיכון, כאות של שלום. ואולם, התנגדות מדינות ערב להשתתפות ישראל נמשכה, ולא חלה התקדמות. לקראת המשחקים של 2005 בספרד, הצהיר שר החוץ הספרדי דאז, מיגל מוראטינוס, במסיבת עיתונאים משותפת עם שר החוץ דאז סילבן שלום, כי יעשה ככל יכולתו לאפשר לישראלים ולפלסטינים להשתתף. מוראטינוס אכן ניסה להשיג לשני הצדדים הזמנה, אבל לדברי בכיר ישראלי, מצרים חסמה את המהלך כדי להבהיר לישראל שעליה לקדם קודם לכן את תהליך השלום.

המהדורה הבאה של המשחקים, ב-2009, התקיימה באיטליה, שבאופן מסורתי תומכת בהשתתפות ישראלית ופלסטינית. לקראת המשחקים, שגם אליהם לא הוזמנו שני הצדדים, אמר שר החוץ האיטלקי דאז, פרנקו פראטיני, שאלו המשחקים האחרונים שיתקיימו ללא השתתפות שכזו, ושהשתתפותם במשחקים הבאים "תשלים אזור של שלום". פראטיני קיווה לארגן מפגש פומבי בין ראשי הוועדים האולימפיים של ישראל והרשות הפלסטינית במהלך טקס הפתיחה של משחקי 2009, במסגרתו יצהירו על רצונם המשותף להשתתף במשחקים הבאים.

הדבר לקח יותר זמן מהצפוי, אך בסופו של דבר חלו התפתחויות בכיוון זה במסגרת משא ומתן שנערך ב-2011 בין הוועדים האולימפיים של ישראל והרשות. השיחות, שהתנהלו ברובן בשווייץ, עסקו בעיקר במגבלות התנועה שהציבה ישראל בפני ספורטאים פלסטינים, אבל גם במשחקי הים התיכון. "ישראל והפלסטינים מעוניינים להשתתף במשחקי הים התיכון שיתקיימו בטורקיה ב-2013", דיווחה התקשורת לאחר סבב המשא ומתן השני. עוד קודם לכן, זכו ראשי שני הוועדים האולימפיים להוקרה ברומא במסגרת קונצרט "ספורט לשלום".

מאוחר יותר באותה שנה, בכל זאת ניצת זיק של אופטימיות. הוועד הבינלאומי של משחקי הים התיכון הביע תמיכה בהשתתפות ישראלית ופלסטינית במשחקי 2013, וקרא לחבריו לקדם זאת. נשיא הוועד האולימפי הבינלאומי כינה זאת "צעד אדיר קדימה" והדגיש שלוועד יש "תפקיד מוסרי להיעזר בספורט ככלי לקידום שלום ופיתוח". החלטה בדבר השתתפות ישראלית ופלסטינית היתה אמורה להתקבל ביוני 2012, אבל הנושא נדחק ברגע האחרון מסדר היום של הוועד הים תיכוני, כנראה בשל מאבקי כוח פנימיים שלא היו קשורים לעצם העניין. בעשור שחלף מאז, לא חלה התקדמות והנושא לא עלה כמעט על סדר היום. הקיפאון בתהליך השלום הישראלי-פלסטיני, הקמפיין הבינלאומי שהובילה הרשות להכרה במדינה פלסטיניות, והמדיניות הנצית שהוביל בנימין נתניהו השפיעו גם על היחסים בין הוועדים האולימפיים של שני הצדדים. את מקומם של משא ומתן וניסיונות לשיתוף פעולה, החליפו נתק, ריבים וחרמות.

נראה שכעת נפתח סוף סוף חלון הזדמנויות להתקדמות: הרצון העקרוני של ישראל והפלסטינים להשתתף במשחקים נותר ככל הנראה על כנו; תחת ממשלת ישראל הנוכחית חודשו הקשרים בין בכירים ישראלים ופלסטינים ובין משרדי ממשלה; ויחסיה של ישראל עם מספר מדינות בים התיכון השתפרו (מצרים, ירדן וטורקיה) או חודשו (מרוקו). נראה שמבשילים התנאים להצלחה אפשרית של מהלך ההצטרפות למשחקים.

לאור זאת, הגיע הזמן להעלות הילוך במאמצים הרשמיים. המטרה צריכה להיות השתתפות מלאה במשחקי 2026, שיתקיימו באיטליה. התמיכה האיטלקית ארוכת השנים בהשתתפות ישראלית ופלסטינית, והעובדה שנשיא הוועד הבינלאומי של משחקי הים התיכון הוא איטלקי (דוידה טיזאנו), אמורים לסייע לקידום העניין. אפשר גם לקדם השתתפות סמלית במשחקי החוף (Beach Games) הים תיכוניים, שיתקיימו ב-2023 ביוון, אבל, קודם כל, על ישראל והרשות הפלסטינית להגיש בקשה רשמית להצטרפות למשחקים. בלי זה, לא תוכל להתקבל החלטה והנושא לא יעלה כלל לדיון. כאשר תוגש הבקשה, יהיה צורך ברוב של 75% מבין המדינות המשתתפות. ההתפתחויות הגיאו-פוליטיות האחרונות באזור, הופכות יעד זה לריאלי יותר מאי-פעם בעבר.

בוועד האולימפי הישראלי יכולים כבר להתחיל לנסח את מכתב הבקשה, ולנסות לרתום לטובת העניין גם את הפלסטינים. זאת, גם כדי להבטיח כניסה משותפת למשחקים, וגם כדי להבטיח שכשזה יקרה – האינטראקציה במשחקים תהיה חיובית, ולא כזו של סירוב להתחרות וללחוץ ידיים. מהלכים תומכי שלום מצד ממשלת ישראל יתרמו להצלחת המהלך, ויהפכו אותו לקל וטבעי הרבה יותר. הרוח האולימפית, בגרסתה הים תיכונית, לא תביא אומנם לבדה את השלום הישראלי-פלסטיני, אך יש בה פוטנציאל לחזק קשרים אזרחיים, לטפח תחושת שייכות וזהות אזורית משותפת, ולהראות למדינות הים התיכון שביכולתן להשפיע לטובה על יחסי ישראל והפלסטינים.

כשיעמדו להם ספורטאים ישראלים ופלסטינים על הפודיום הים תיכוני, עם מדליות בוהקות, דגלים מתנופפים והמנונים מתנגנים, תהיה זו הוכחה נוספת לכוחו של הספורט לקרב בין עמים. לא במקום תהליך מדיני, אלא כתוספת לו. כך היה עם מרוקו. כך היה עם איחוד האמירויות. כך יכול להיות גם עם הפלסטינים.

 

המאמר פורסם ב״הארץ״, ב-4 באוגוסט 2022

ניוזלטרצרו קשרתמיכה במכון