אם הדלת לאיחוד לא נפתחת, לפיד צריך לבוא מהחלון

כל הפרסומים / ישראל ואירופה

אחת מהשאיפות של יאיר לפיד כשר חוץ היא להוציא את יחסי ישראל-האיחוד האירופי מהבוץ המדיני בו היו תקועים בעשור האחרון. לפיד פועל בכיוון, והיה שר החוץ הישראלי הראשון שביקר בבריסל, חודש מהשבעת הממשלה, עוד לפני שרגלו נחתה בפריז, ברלין או לונדון

נקודת ציון שתיחשב להישג מדיני שלו היא כינוס מועצת האסוציאציה עם האיחוד. זו הדלת הראשית לפיתוח ושדרוג היחסים עימו. על אף שהסכם האסוציאציה קובע שעל המועצה להתכנס אחת לשנה, הפעם האחרונה שהיא התכנסה הייתה ב-2012. זו אחת מ"ירושות" מדיניות החוץ הלעומתית של בנימין נתניהו כלפי האיחוד, שלפיד מעוניין לשנות. כינוס המועצה יהווה הישג מדיני בפני עצמו. נוסף על כך, ביכולתו להוביל לשדרוג היחסים, ובראש ובראשונה לאפשר פתיחת שיחות לגיבוש מסמך Partnership Priorities, כדוגמת אלו שסוכמו לפני שנים אחדות עם שכנות אחרות של האיחוד במרחב הים התיכון.

לפיד, בהמשך לקודמו גבי אשכנזי, הצליח להטות את השיח האירופי על ישראל לכיוון חיובי יותר. אשכנזי שם דגש על "הסכמי אברהם" – הרחבת מעגל השלום בין ישראל למדינות ערב – והורדת הסיפוח מסדר היום. לפיד הוסיף על אלו את חזרתה של ישראל, תחת הממשלה החדשה, לערכים הליברל-דמוקרטיים אותם היא חולקת עם האיחוד האירופי. בדברו על זכויות אדם, עיתונות חופשית, מערכת משפט עצמאית, האמירה בין השורות של לפיד הייתה העברת משקל הכובד במערך הבריתות הלא-רשמיות של ישראל במרחב האירופי ומיקודו במדינות ליברליות. בין השורות של ממשלה שהתחייבה להפסיק את שיח ההסתה והשיסוי הפופוליסטי הייתה גם הבטחה להפסיק לעשות שימוש באיחוד האירופי כשעיר לעזאזל נוח בשיח הפוליטי בישראל.

לכאורה, נשיאות מועצת האיחוד האירופי, שעברה לידי צרפת בינואר עד סוף יוני, מהווה הזדמנות ללפיד לנצל את יחסי הקירבה והידידות שלו עם נשיא צרפת, עמנואל מקרון, לשם כך. זה היה אחד מנושאי שיחתם של השניים לפני כשבועיים. אולם על-אף מאמצי לפיד, ועל-אף הצלחת הדיפלומטיה הישראלית תחת הנהגתו לשפר את השיח האירופי לגבי ישראל, נראה שהסיכויים לכינוס מועצת האסוציאציה בחודשים הקרובים נמוכים ביותר. יתכן אף שמצב "לימבו" זה – שיפור השיח והיחסים מחד, אך היעדר התקדמות מדינית סימבולית ופורמלית ביחסים מאידך – ימשך לאורך כהונת הממשלה הזו.

מדוע זו הערכת המצב, והאם לנוכח הערכה זו על שר החוץ לשנות טקטיקה ולהציב מטרות ברות השגה?

הערכת מצב זו נסמכת, ראשית, על המבנה המוסדי של האיחוד האירופי: כדי לכנס מועצת אסוציאציה, שרי החוץ של 27 המדינות החברות יידרשו להגיע ל"עמדה מוסכמת" (Agreed Position) בקונצנזוס. לא מדובר על כמה פסקאות, אלא על מסמך ארוך, הכולל התייחסות לכל נקודות המחלוקת (ירושלים כבירת ישראל, מתחם הר הבית, התנחלויות, שטחי C, וכדומה). נקודת הפתיחה לעמדה המוסכמת של האיחוד היא ההחלטות הקודמות שאימץ. ב-2012 מועצת שרי החוץ האירופית קיבלה את החלטת הזיקה, הקושרת את שדרוג יחסי ישראל והאיחוד לקידום תהליך השלום הישראלי-פלסטיני. ממשלת בנט-לפיד עושה מאמצים לשיפור המצב ההומניטרי ולקידום צעדים כלכליים שייטיבו את חיי הפלסטינים, אך מצהירה כי לא יתקיים תחתיה תהליך מדיני. לכן, בהעדר קונצנזוס אירופי לשנות את החלטת הזיקה או לוותר עליה, כינוס המועצה תקוע.

שנית, המחנה הביקורתי לישראל באיחוד אמנם מיתן את דרישותיו, ומרבית חברותיו, כולל צרפת, מביעות נכונות לכנס את המועצה עם ישראל ללא תנאים מוקדמים, אך תסמונת "השוטר הטוב והשוטר הרע" המאפיינת את האיחוד באה לידי ביטוי. מדינות רבות נמנעות מלסכן את מסגרת היחסים הבילטרלית עם ישראל ומעדיפות להשתמש בערוץ המדיניות החוץ-אירופי כדי להביע דרכו ביקורת על מדיניותה ולהציב לה תנאים. כפי שציין שר החוץ האירי במהלך ביקורו האחרון בישראל: "הבעיה אינה בנו, אנו תומכים בקיום מועצת אסוציאציה. הבעיה היא בבריסל, בהיעדר היכולת להגיע להסכמה ולקונצנזוס בין 27 המדינות החברות". כך משחקים להם במחנה הביקורתי את משחק השוטר הטוב, ומפילים על בריסל את תפקיד השוטר הרע: "זה לא אנחנו, זה הם".

שלישית, המזרח התיכון בכלל והנושא הישראלי-פלסטיני בפרט כבר אינם גבוהים על סדר היום האירופי. תשומת הלב של האיחוד בכלל ושל צרפת בפרט מוקדשת לנושאים בוערים הרבה יותר, כמו החשש מפלישת רוסיה לאוקראינה, התחרות מול סין, ומבט פנימה לגיבוש ריבונות/אוטונומיה אסטרטגית. סדר היום של מקרון מתרכז בניסיון לגבש לכידות אירופית פנימית, כאשר נושאי המזה"ת או הקשר עם השכנות הדרומית זוכים לעדיפות נמוכה.

דבר לצד דבר

יש חשיבות בקיום מועצת האסוציאציה כצעד סימבולי ומהותי, שכן אי-קיומה מגביל את יכולת ישראל לשדרג את היחסים עם האיחוד. אך לנוכח מגבלות הממשלה הנוכחית, יתכן שנדרש מבט ריאלי ומפוקח. עקב מגבלות אלו, מה יכולה להיות מדיניות ישראל?

ישראל צריכה להמשיך ולנסות לקדם את כינוס המועצה, אך לא לתלות בה את כל מדיניותה. עליה לנצל הזדמנויות במישורי פעולה פרקטיים/פונקציונליים ביחסים עם האיחוד שאינם תלויים בכינוס המועצה. לכאורה אין סתירה בין הדברים, אפשר לקדם את היחסים תחת ההנחה שלא תתקיים מועצת אסוציאציה, ובו זמנית לפעול למען קיומה. עם זאת, נדרש תעדוף משימות בתוכנית העבודה של משרד החוץ לשם מיקוד וניצול מיטבי של הקשב המוגבל באיחוד האירופי.

בתוכנית מדיניות החוץ לממשלה ה-36 שפרסם "מכון מיתווים", אנו מצביעים על שני מישורי פעולה קונקרטיים שיכולים לתרום לשדרוג היחסים באמצעות התקדמות פרקטית: ראשית, על ישראל להתקדם ולהצטרף לתוכניות אירופיות לפי פרוטוקול התוכניות הקהילתיות המוצעות לשכנות (תכנית קריאייטיב יורופ, וכדומה). על הממשלה להגדיר אילו תוכניות מתוך ההיצע האירופי רצויות לישראל. שנית, על ישראל לפעול לשלב את האיחוד בשיתופי פעולה רב-צדדיים במזרח התיכון במסגרת מדיניות השכנות. בהיעדר הובלה אירופית בתחום, ישראל יכולה להיות זו שמציעה ויוזמת.

הסכמי אברהם פתחו אפשרויות מול מרוקו, וחימום היחסים תחת הממשלה הנוכחית עם ירדן, מצרים והרשות הפלסטינית יכול גם הוא להניב פרויקטים מעניינים שיענו על מטרות כל הצדדים. ישראל יכולה, למשל, לפתח עם שכנותיה ויחד עם האיחוד האירופי מענים בהקשר לשינויי אקלים שיתרמו ליציבות האזור (מים, אנרגיה), למהפכת הדיגיטציה ולתחומים נוספים. תחום נוסף אפשרי הוא מאבק בגזענות ובקיצוניות, ופעולה משותפת למען סובלנות בין-דתית.

אחת התכונות המאפיינות ישראלים – לטובה ולרעה – היא חוצפה/תעוזה. אם הדלת הראשית סגורה, נכנסים דרך החלון. לפיד אמנם לא יזכה לתמונת הניצחון המדינית שכינוס מועצת האסוציאציה יעניק לו, אך ישיג את פיתוח היחסים הפונקציונלי לטובת ולרווחת שני הצדדים. כמו כן, באמצעות שיתופי פעולה טרילטרליים ניתן לחזק את מדינות השלום המתונות באזור, דבר המתכתב עם חזונו ועם סדר היום של האיחוד האירופי. זו טקטיקה שיכולת הישגיה מוגבלת, אך היא תתרום להמשך שינוי השיח האירופי כלפי ישראל לחיובי יותר. אולי בהמשך זה יעזור לישראל לפתוח את הדלת האירופית מבפנים.

**המאמר פורסם בהארץ, 19 בינואר 2022