ארבע אמרות שפר שהן אמרות שקר במורשת נתניהו

כל הפרסומים / שיפור מדיניות החוץ הישראלית

לסופר אוסקר וויילד מיוחסת האמרה "יש אנשים הגורמים אושר באשר ילכו; אחרים – כאשר ילכו". החלפתו של בנימין נתניהו אכן גורמת לרבים אושר, וזאת משום שהוא גרם נזק בשלל תחומים למדינה ולחברה. כבר עתה אפשר לעמוד על כמה נזקים הללו באמצעות ניתוח ארבע אמרות שפר שלו – שתיים בענייני פנים ושתיים בענייני חוץ – שהיו, איך לומר בעדינות, שקרים.

"המצביעים הערבים נוהרים לקלפיות": ביום הבחירות לכנסת ה-20, ב-17 במארס 2015, כשהוא שרוי במצוקה לנוכח סימנים מדאיגים של הצבעה נגדו, פנה נתניהו בקריאה נרגשת לתומכיו לצאת ולהצביע משום שהערבים, לדבריו, נוהרים לקלפיות ועל כן נדרשת פעולת התערבות מהירה. הליכוד זכה בסופו של דבר ב-30 מנדטים לעומת 24 למחנה הציוני, דבר שאפשר לנתניהו להקים קואליציה עם מפלגות הימין. באמירה זו גלומה מדיניות הדה-לגיטימציה של הערבים בישראל של נתניהו, שהגיעה לשיאה עם חקיקת חוק יסוד: הלאום, המעגן את מעמדה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי מבלי להתייחס לערך השוויון בין כל אזרחי המדינה, כולל מוסלמים ודרוזים, כפי שמופיע במגילת העצמאות.

תוצאות הבחירות האחרונות חייבו את נתניהו לחשב מחדש את מסלול בניית הקואליציה. הדרך לרוב של 61 חברי כנסת עברה דרך שילוב מפלגה (או מפלגות) ערביות בקואליציה. הואיל והמטרה קידשה את כל המאמצים הפכה רע"ם, המייצגת את הפלג הדרומי של התנועה האיסלאמית, למושא של חיזורים פוליטיים מצד נתניהו. בכך העניק נתניהו הכשר למפלגות הערביות, אשר שירת בסופו של דבר את יריביו הפוליטיים – אם בבחירות הקודמות חשש יו"ר כחול-לבן, בני גנץ, להקים ממשלה הנשענת על קולות ערביים משום שהיא תיתפס כלא לגיטימית בעיני הציבור היהודי, עתה חל מהפך וכל המפלגות היהודיות – למעט הציונות הדתית – פעלו לצרף את רע"ם. לא ניתן להמעיט מחשיבותו ומשמעותו של צעד היסטורי זה ביחסי יהודים-ערבים בישראל, שבא גם בעיתוי חשוב לאחר המהומות בערים המעורבות.

"אנשי השמאל שכחו מה זה להיות יהודים. הם חושבים שאם ניתן לערבים חלק מהארץ הם ידאגו לנו": ב-1997 חגג נתניהו יום הולדת עם הרב יצחק כדורי ובמהלכו הוקלט כשהוא לוחש את המשפט הזה באוזנו של הרב. באמצעות השימוש בו עשה נתניהו דה-לגיטימציה לשתי ציפורים: הערבים והשמאל.

מסע שיסוי השמאל היה עקבי ושיטתי בימי נתניהו. הוא הגיע לשיאו בתקופתו, אך החל עוד קודם לכן. אפשר למצוא אותו בדיוני הכנסת ובתקשורת גם בימי בגין ושמיר. בכלל, השימוש במונח "המחנה הלאומי" לתיאור מפלגות הימין יש בו דה-לגיטימציה של כל הגורמים הפוליטיים האחרים, המוצאים מחוץ לגדר "הלאומית". נתניהו עשה לשמאל מה שהשמאל – או יותר נכון דוד בן-גוריון – עשה לימין כשטבע את האמרה "בלי חרות ומק"י", דהיינו בלי הימין הקיצוני של בגין ובלי השמאל הקיצוני של הקומוניסטים.

נתניהו ניסה לקבוע את גבולות הלגיטימיות הפוליטית של ממשלותיו בלי "השמאל" בהגדרתו הרחבה ביותר. אם בתחילה ההגדרה כללה מפלגות שאכן היו "שמאל", מהר מאוד היא ספחה אליה גם מפלגות שמבחינה אידאולוגית נמצאות במרכז (כחול-לבן, יש עתיד) ואפילו בימין (ימינה, תקווה חדשה). במלים אחרות, "השמאל" הפך למילת גנאי וקוד לכל מי שהוא לא "משלנו". הממשלה החדשה, הכוללת מפלגות מימינה ועד שמאלה, עושה במידה רבה רהביליטציה למפלגות השמאל.

"אנחנו צריכים להגן על הווילה מפני חיות הטרף": בפברואר 2016, במהלך סיור ביטחוני לאורך גבול ירדן לבחינת התקדמות בניית גדר הביטחון, נשא נתניהו נאום קצר ובו אמר את המשפט המצוין מעלה, שמזכיר את מטבע הלשון "וילה בג'ונגל" אותו טבע אהוד ברק. מונח זה משקף במידה רבה את תפישתם של השניים את ישראל במרחב המזרח תיכוני. במובנים רבים, ביטוי זה מתקשר למונח "קיר הברזל" אותו טבע זאב ז'בוטינסקי עוד בשנות העשרים של המאה שעברה, המלמד על תפישת הבדלנות של ישראל מול שכנותיה.

ואולם, חתימת הסכמי הנורמליזציה עם איחוד האמירויות ובחריין ב-2020 לימדו לפתע שהמזרח התיכון כולל לא רק "חיות טרף" אלא גם "חיות" ידידותיות הנמצאות במפרץ (גם סעודיה ועומאן) ובאפריקה (מרוקו וסודאן). יתרה מזו, בחינת מדיניות החוץ של ישראל במזרח התיכון מאז האביב הערבי מלמדת כי התפישה הפטרונית של "וילה" אינה הפריזמה דרכה ישראל רואה או פועלת במזרח התיכון. שיתוף הפעולה המודיעיני והביטחוני שמתקיים מאחורי הקלעים עם מצרים, ירדן, מרבית מדינות המפרץ, מרוקו, וכן קשרים עם גורמים נוספים במרחב, מלמדים כי בפועל ישראל אינה וילה מבודדת והיא מנווטת באזור שברובו אינו ג'ונגל. בכלל, כל תפישה מכלילה ודמונית, כפי שקידם נתניהו, צריכה להידחות קטגורית.

"שלום תמורת שלום": בנאום לרגל יציאת משלחת ישראלית לבחריין ב-18 באוקטובר 2020 אמר נתניהו, בין השאר, כי פריצת הדרך ביחסי ישראל עם העולם הערבי הושגה בזכות מדיניות שהוא מוביל מזה שנים רבות: "שלום תמורת שלום, כלכלה תמורת כלכלה". דוקטרינת ה"שלום תמורת שלום" שקידם נתניהו היא שקרית מבחינה עובדתית משום שכל הסכמי השלום, למעט אולי זה עם בחריין, הושגו תמורת משהו ששילמה ישראל ו/או ארה"ב. מעבר לכך, הדבר נעשה תוך הסחת דעת מהעניין המדיני החשוב באמת – שאלת היחסים עם הפלסטינים.

במלים אחרות, השלום עם מדינות ערביות בפריפריה נועד להסיט את תשומת הלב מדיון בלב הבעיה, שהיא הבעיה הפלסטינית, המשך הכיבוש בגדה המערבית והמשך מפעל ההתנחלויות. המבצע האחרון ברצועת עזה, באירועים בירושלים ובערים המעורבות בישראל הזכירו – למי שהיה דרוש לתזכורת – היכן חבויה פצצת הזמן האמיתית: לא איראן ולא חיזבאללה, אלא הבעיה הפלסטינית על רכיביה השונים. חמאס בעזה, הרשות הפלסטינית בגדה והערבים בישראל, הם הבעיה האמיתית שנתניהו ניסה, ובמידה רבה של הצלחה, לטשטש, להדחיק ולהעלים.

כמו בכל שידורי תעמולה, ההטפה הבלתי פוסקת של נתניהו ושל אחרים בימין לגבי הסוגיות הללו יצרו דימוי שקרי של המציאות. העובדה שנתניהו גם שינה את עמדתו לאורך הדרך, כמו בנושא של הערבים בישראל, נאום בר-אילן וחתימת הסכמי הנורמליזציה, רק מחזקת את ההערכה לגבי האופי האופורטוניסטי של השימוש שלו ברטוריקה פוליטית להשגת מטרות קצרות טווח ומעמידה בסימן שאלה את אמונותיו.

חובה על הממשלה החדשה – הכוללת ימין, שמאל, יהודים וערבים – לפעול על מנת לקעקע את הדימויים הללו ולחזור לשיח מכבד שאינו יוצר דה-לגיטימציה ליריב הפוליטי. יחד עם שינוי השיח צריך לבוא גם שינוי במדיניות, אולם על כך במאמר אחר.

**המאמר פורסם בבלוג של מכון מיתווים בהארץ, 16 ביוני 2021