המתח סביב פלישה אפשרית של רוסיה לאוקראינה מחדדת שאלת יסוד בפני מקבלי ההחלטות בישראל: מהי ההשפעה של התערערות הסדר העולמי הליברלי על ישראל וכיצד עלינו להיערך למצב עניינים זה?
הסדר העולמי שעוצב לאחר מלחמת העולם השנייה כלל היבטים של כוח: דומיננטיות כלכלית, טכנולוגית וצבאית של ארה"ב ובעלות בריתה הדמוקרטיות מאז 1945 וביתר שאת אחרי התמוטטותה של בריה"מ ב-1991. הסדר הליברלי כולל גם מסד ערכי המציב את הערכים הדמוקרטיים כקווים מנחים ליחסים הבינלאומיים, לרבות השמירה על זכויות האדם. זאת, הגם שארה"ב לא תמיד עמדה ברף הערכי שהציבה.
עלייתה של סין והיחלשות העוצמה האמריקאית באופן יחסי מערערות את תוקפו של סדר זה. סין מציגה לעולם מודל של מדינה מצליחה – הן במישור הכלכלי והן בהתמודדות עם משבר הקורונה – למרות שאינה ליברלית, אינה פתוחה וגם כלכלת השוק שלה מצויה בעצם תחת שליטה ממשלתית. הדבר בוקע סדקים משמעותיים בליבת העולם הליברלי. בריטניה, ערש הליברליזם, פרשה מהאיחוד האירופי, הפרויקט הליברלי השאפתני ביותר של העשורים האחרונים. ארה"ב בחרה לעצמה באופן דמוקרטי את דונלד טראמפ, שהסתייג מהפרויקט הליברלי הן במישור הפנימי והן במישור הבינלאומי, ובתוך כך הזכיר את מגבלותיה של ארצו כמובילת המחנה.
אך גם באופן עמוק יותר, חלקים בציבור המערבי מעלים ספקות בדבר יכולתן של הדמוקרטיות הליברליות להתמודד עם אתגרים גלובליים מרכזיים כגון הגירה, פערים כלכליים, ומשברים בריאותיים. לצד זאת, המערב הפגין אזלת יד נוכח משברי זכויות אדם משמעותיים בשנים האחרונות, למשל מלחמת האזרחים בסוריה, וחלק מהפרויקטים הדמוקרטיים הבולטים שלו בעבר – הפלת משטר האפרטהייד בדרום אפריקה למשל – איבדו את עוצמתם המוסרית וטבעו במערבולות של שחיתות וחוסר תפקוד.
זאת ועוד, חלק מהפעילים הנלהבים ביותר של הסדר הליברלי באירופה ובארה"ב החלו להקדיש יותר ויותר זמן ומשאבים למאבקים שנתפסו כמשניים, אם לא איזוטריים, בראייה גלובלית. שילוט על בתי שימוש לטרנסג'נדרים ושיח התקינות הפוליטית – הן שתי דוגמאות לכך. רבים מהם איבדו מגע עם הסוגיות הגלובליות המהותיות שעומדות בפני המערכת הבינלאומית. נדמה כי השורות הנצחיות שכתב ויליאם באטלר ייטס מתאימות כאן: "הטובים נעדרים אמונה, בעוד הרעים מלאים בלהט מלא עוצמה".
המשבר באוקראינה מאתגר את הסדר הליברלי בשני ממדים לפחות: ראשית, המהלכים הרוסיים, ככל שיובילו לפלישה של ממש, מנוגדים לנורמות הבינלאומיות של איסור על יציאה למלחמה ואיום בשימוש בכוח (אלא לצורך הגנה עצמית) ואיסור על התרחבות טריטוריאלית בכוח הזרוע. שנית, עצם האיום במלחמה חיזק, לפי שעה, את מעמדה של רוסיה. מדינות העולם מחלות את פניהן במאמץ לבלום מלחמה וכנראה שוקלות ויתורים שונים. לא לחינם, הזהירים רבים כי ריח מינכן עולם באפם: חולשת הדמוקרטיות מול התוקפנות הלא דמוקרטית.
מה מקומנו בכל זה
לישראל היו יחסים דו-ערכיים כלפי סדר העולמי הליברלי. מחד, הלגיטימציה הבינלאומית של ישראל נובעת מהחלטת האו"ם, מוסד מרכזי בסדר זה. יתר על כן, הברית עם מדינות דמוקרטיות (קודם צרפת ואחר כך ארה"ב וגרמניה) הייתה לאבן יסוד במדיניות הביטחון הלאומי של ישראל. מרכיב מהותי בברית, בייחוד עם וושינגטון, היה המסד הדמוקרטי של ישראל. ישראלים גם זיהו עצמם כחלק מהמחנה המערבי הדמוקרטי.
מאידך, בעשורים האחרונים התחדד המתח בין נושאי דגל הליברליות במערב לבין ישראל. זאת, נוכח המשך השליטה על ציבור ללא זכויות בגדה המערבית והלחץ הצבאי על רצועת עזה. דו"ח אמנסטי האחרון מחדד כי חלק מקהילת ארגוני זכויות האדם – מבצר חשוב של המחנה הליברלי הגלובלי – מטיל ספק בתוקף המוסרי של המודל הפוליטי של ישראל. האו"ם הפך בראייה ישראלית לזירה עוינת עוד בשנות השבעים, איבד בעיני רוב הישראלים את הדימוי המוסרי, ונתפס כמרחב בו מופעל כוח הרוב האנטי-ישראלי ללא הצדקה. חלק מהפעולות הישראליות, כמו חיסולים ברחבי העולם של גורמים צבאיים (מדינתיים ולא מדינתיים) שהיו מעורבים בפעילות נגד ישראל, אף היא מנוגדת לעולם הערכים הליברלי, הגם שהיא מתקבלת בפועל בהבנה על-ידי ממשלות רבות.
ערעור הדומיננטיות של הסדר הליברלי מעלה כעת ארבע שאלות בהקשר הישראלי:
ראשית, כיצד לשמר את הברית עם ארה"ב, מנהיגת העולם הליברלי, ובה בעת לקיים יחסים תקינים עם מדינות שמאתגרות סדר זה, בייחוד סין ורוסיה? האיזון הזה מתחדד נוכח הנוכחות הצבאית הרוסית בסוריה והמגבלות המעשיות שנוכחות זו מטילה על חופש הפעולה שישראל שומרת לעצמה בשמי שכנתה. איזון זה נדרש גם נוכח הלחצים שמפעילה וושינגטון לצמצם את דריסת הרגל הכלכלית של סין בישראל. הסוגיה הופכת מורכבת עוד יותר, היות שרוב העם היהודי חי מחוץ לגבולות ישראל, בייחוד בארה"ב. לפיכך תידרש כאן לוליינות מתקדמת, להטוטנות דיפלומטית וניווט מדויק ורגיש. זהו אתגר משמעותי שמחייב הישענות על קאדר חזק של דיפלומטים מנוסים.
שנית, ישראל עשויה ליהנות בטווח הקצר מהיחלשות הלחץ עליה בנושא השליטה בפלסטינים. אך ככל שזו תהיה תוצאה של ירידת המערב, ישראל עלולה לעמוד בפני סיכונים לטווח הארוך. היחלשותה של ארה"ב תחליש גם את ישראל. חלק ניכר מהעוצמה החומרית והסמלית של ישראל נובע מקרבתה לוושינגטון. שקיעה אמריקאית תקרין גם עלינו. קשה להאמין כי ישראל תוכל לפתח ברית קרובה דומה עם בייג'ין.
שלישית, עולם ובו שני מוקדי כוח מתחרים – בייג'ין ו-וושינגטון – יהיה עולם סגור יותר. ישראל נהנתה מהגלובליזציה שהובילה ארה"ב – תהליך העל שאיפשר את פריחתו של ההיי-טק. עולם מפוצל יצמצם שווקים ויציע פחות הזדמנויות גלובליות ליזמים ישראלים. יתר על כן, הובלה טכנולוגית סינית (תרחיש סביר בהחלט) תיצור חסמי כניסה ליזמים ואנשי טכנולוגיה ישראלים שנהנו מגישה קלה לעולם האמריקאי.
ולבסוף, למחלוקות הגלובליות יש גם הדים בזירה הפנימית הישראלית. היחלשות הכוחות הליברלים מהדהת גם כאן את חולשת השמאל. עלייתן של מפלגות ימין לאומניות באירופה מזכירה מגמות דומות אצלנו. ממילא עולם לאומני יותר יחזק מגמות לאומיות כאן, משום שלציונות תמיד היה ממד של מענה לאומי יהודי פנימי לאיומים לאומניים חיצוניים. אחרי הכל, הייתה זו האנטישמיות הפולנית בשנות העשרים של המאה שעברה שהניעה את העליה הרביעית והלאומנות הנאצית שהביאה לעלייה החמישית עשור לאחר מכן. בעולם שבו כולם יתבצרו מאחורי חומות לאומיות, יש להניח שגם אנו נפעל באופן דומה.
הרגע המתוח באוקראינה הוא קצה קצהו של קרחון ענק שישפיע על ההיבטים המשמעותיים ביותר של חיינו כאן. חשוב לעקוב אחר ההתפתחויות המיידיות, הן מטרידות ביותר, אך הן עשויות להיות רק אינדיקציה ראשונה לסוג האתגרים שיעמדו בפני המערכת הבינלאומית ובפני ישראל בשנים הבאות.
**המאמר פורסם בהארץ, 16 בפברואר 202
