ארצות הברית מתרחקת מהמזרח התיכון. כך ישראל תוכל לבלום את המגמה

כל הפרסומים / ישראל וארה״ב

על פניו, נראה שאין קשר בין הסכם חידוש יחסיה של איראן עם סעודיה בחסות סין, שנחתם בבייג'ינג במרס השנה, לבין ההפיכה המשטרית שמקדמת ממשלת ישראל מאז ינואר. למעשה, שני האירועים הללו משקפים, כל אחד בדרכו, את אותו התהליך: ירידה בהשפעה האמריקאית על המזרח התיכון, מגמה שעשויה להיות לה השפעה דרמטית על המציאות האזורית ועל מעמדה של ישראל.

למותר לציין: היחלשות האחיזה האמריקאית במזרח התיכון נובעת ממגמות גלובליות והשפעתה חורגת מגבולות השכונה שלנו. אבל אין ספק שמדובר בתהליך מבשר רעות עבור בת בריתה העיקרית של ארצות הברית באזור – ישראל. שאלה מתבקשת בהקשר זה היא האם בכוחה של ממשלת ישראל, לטובת האינטרסים הלאומיים ובראשם הביטחון הלאומי, להטות את המגמה ולחזק את ההשפעה האמריקאית?

מה קלקל את יחסי האמריקאים והסעודים

תהליך הנסיגה האמריקאית מהמזרח התיכון החל כבר ב-2011, לאחר כישלון הניסיון של ממשל ג'ורג' בוש הבן לכפות על מדינות האזור ממשלים דמוקרטיים בגרסה ניאו־שמרנית. הכישלונות בעיראק, אפגניסטן ולוב יצרו ואקום שאליו נכנסו דאע"ש והאיראנים. נקודת ציון נוספת נרשמה כשארצות הברית הפכה ליצרנית הנפט המובילה בעולם, הודות לפיתוח הטכנולוגיות להפקת נפט מפצלֵי שמן. העצמאות האנרגטית האמריקאית ניתקה את הקשר הגורדי שבין ארצות הברית לסעודיה ולשאר למדינות המפרץ, והציפה מעל פני השטח את הניגודים התרבותיים והערכיים בין המדינות.

נקודת מפנה חשובה בציר היחסים האמריקניים־סעודיים הגיעה לאחר תקיפת מתקני הנפט של חברת עראמקו הסעודית ב־2019 בידי החות'ים ובתמיכת איראן. היעדר התגובה של ממשל טראמפ, אשר אותת לבנות הברית של ארצות הברית שאל להן להסתמך עליה בהתמודדות עם האיום האיראני, הביא להתפכחות סעודית מהציפייה להגנה של הדוד סאם.

מתיחות זו בין ארצות הברית לסעודיה רק התעצמה בעקבות רצח העיתונאי הסעודי של ה"וושינגטון פוסט" ותושב ארצות הברית, ג'מאל ח'אשוקג'י, בקונסוליה הסעודית באיסטנבול ב־2018, וביתר שאת לאחר פרסומו של דו"ח המודיעין האמריקאי ב-2021 בנוגע לרצח, שהטיל את האחריות למעשה על יורש העצר הסעודי, מוחמד בן סלמאן. הפרסום הִקשה מאוד על יכולתה של המפלגה הדמוקרטית לשלב בין ריאל־פוליטיק לבין הערכים המזוהים איתה, בעיקר כאשר השיקולים האנרגטיים הולכים ונחלשים.

עם זאת, האמריקאים לא אמרו נואש. בביקורו בסעודיה ביולי 2022, הנשיא ביידן ניסה לתקן מעט את היחסים עם הממלכה הווהבית ואף הסכים להיפגש עם בן סלמאן. אלא שברגע האמת, ביידן זכה לקבלת פנים צוננת ונותר קירח מכאן ומכאן: מצד אחד, הנשיא העניק לגיטימציה למנהיג שאותו האשים ברצח, ומצד שני ספג מקלחת של צוננים מסעודיה, בניגוד זועק לקבלת הפנים החמה שהוענקה בריאד חמישה חודשים מאוחר יותר לנשיא סין שי ג'ינפינג.

התקררות היחסים בין ממשל ביידן לסעודים איננה עניין סמלי גרידא, אלא נודעו לה משמעויות מעשיות. היא הובילה את הממלכה להתעלם במופגן מהציפייה האמריקאית להוזיל את מחירי הנפט במפגש של אופ"ק (ארגון המדינות המייצרות נפט וגז) באוגוסט 2022. בכך הקשו הסעודים על האמריקאים הן במאמציהם לסייע לאירופים לעמוד בלחצים האנרגטיים שנגרמו כתוצאה מהמלחמה באוקראינה, והן במאמציהם להילחם באינפלציה מבית – המשפיעה מאוד על התמיכה הפוליטית בממשל.

במציאות חדשה זו, ובד בבד עם התעצמות סין והאיום שהחלה להציב על טייוואן ועל בנות ברית אחרות של ארצות הברית במרחב הפאסיפי, מזרח אסיה חשובה לאמריקאים יותר מהמזרח התיכון, גם מבחינה כלכלית וגם מבחינת התחרות מול סין על הדומיננטיוּת בכלכלה העולמית ובהובלה טכנולוגית. לפיכך, ארצות הברית עברה למקד את מעורבותה במזרח היבשת האסייתית. הפלישה הרוסית לאוקראינה, שהחזירה חלק מהקשב האמריקאי לאירופה ולנאט"ו, תרמה אף היא לצניחת העניין של ארצות הברית במזרח התיכון.

דמוקרטיה או כסף

פסיעתו של נשיא סין שי לתוך המשוואה, בשעה שהמדיניות האמריקאית מנסה לנתב בזהירות בין הקונפליקט הערכי־תרבותי־משטרי עם המשטרים המלוכניים במזרח התיכון לבין חשיבותם האסטרטגית עבורה, חשפה שיש לו הרבה יותר במשותף עם מוחמד בן סלמאן מאשר לנשיא ביידן. שני המנהיגים האוטוריטריים הללו, שי ובן סלמאן, לא מסתירים את שאיפותיהם ואת נכונותם ליטול סיכונים במטרה להרחיב את השפעתם הבינלאומית. העובדה שסין גם הפכה בינתיים ללקוחה הגדולה ביותר של הנפט הסעודי – בין היתר בשל קשיים באספקת הנפט הרוסי על רקע הלחימה באוקראינה – חיזקה אף יותר את הברית בין שתי המדינות.

זה אפוא ההבדל היסודי בין סין, שבוחנת כל סיטואציה בינלאומיות בעיניים של התעצמות כלכלית מבלי לשקול שיקולים אתיים, לבין ארצות הברית, "השוטר של העולם", שלצד הכלכלה, מבקשת לקדם גם את ערכיה. במקרה הנדון אלו ערכים המנוגדים תכלית הניגוד לאופי המשטר הסעודי, כמו גם לאופי המשטרים של שכניו במפרץ ובמגרב.

החלוקה המערבית ל"טובים" ול"רעים" זרה למזרח התיכון, וככל שארצות הברית מתרכזת בה, כך היא מוצאת את עצמה עם פחות השפעה. השליטים האוטוריטריים באזור לא מתעניינים במאבק למען דמוקרטיה ולא בערכים המערביים שהנשיא ביידן מבקש לקדם. אל מול הגישה המוסרית האמריקאית, הם מעדיפים לחפש נתיבים למעצמות אחרות, שכמוהם בדיוק, אדישות לערכים דמוקרטיים "מערביים".

עדיפות השיקול הכלכלי היא זו שהביאה גם את איראן להתקרב לסין, ובהמשך לסעודיה (בעידוד הסינים). תרמו לכך היציאה של ארצות הברית מהסכם הגרעין (JCPOA) והחזרתן של הסנקציות על איראן, שהובילו את האחרונה היישר לזרועותיה של סין. היה זה צעד טבעי מבחינת איראן: סין הציעה לה אפיק מילוט ממשטר הסנקציות בדמות הסכם שמבטיח השקעות סיניות בסכום של עד 400 מיליארד דולר בתמורה לנפט איראני, ובד בבד אפשרה לה להגיע למעמד של מדינת־סף גרעינית.

סין אינה עוצרת בטהרן ומשתמשת בהשפעתה על מנת לקדם יעדים אזוריים נוספים. בזכות ההישענות האיראנית עליה, בייג'ינג מקדמת הפסקת אש במלחמת הפרוקסי שמנהלת איראן בתימן נגד סעודיה. ואכן, נראה שבעקבות הלחץ הסיני, איראן פחות ופחות נלהבת לספק נשק למורדים החות'ים בני חסותה בתימן. סין חוצבת את דרכה גם להשפעה על איחוד האמירויות, באמצעות שיתופי פעולה כלכליים רחבי היקף, וכתוצר לוואי – גם חותרת לשיקום היחסים בין איחוד האמירויות לאיראן.

המחיר שמשלמת ישראל

אין ואקום בתחום היחסים הבינלאומיים, וכאשר מעצמה אחת מתרחקת, אחרת תופסת את מקומה. במקרה הזה, מי שמשלמת מחיר גדול על צניחת העניין של ארצות הברית במזרח התיכון והתגברות המעורבות הסינית באזור, הנשענת על ברית כלכלית עם איראן, היא ישראל.

אין זה מקרה שלמעלה משנתיים אחרי מינויו של ביידן, ארצות הברית טרם הצליחה להגיע להסכמה עם איראן על חזרה להסכם הגרעין. כל עוד איראן מבינה שיש לה אלטרנטיבה לא רעה בדמות סין, אשר אדישה לשאיפותיה הגרעיניות, היא לא ממהרת לחתום על הסכם שיחייב אותה לעצור את הצנטריפוגות.

לכך מתווסף חוסר האמון של איראן ביכולתה של ארצות הברית לעמוד בהתחייבויותיה, כפי שאכן קרה כשממשל טראמפ יצא מהסכם הגרעין שנחתם בין איראן לממשל אובמה. כעת, לאחר חידוש היחסים עם סעודיה וחימום הקשרים עם איחוד האמירויות, צפוי שהמוטיבציה האיראנית לחזור להסכם הגרעין רק תפחת, וישראל תיוותר כמעט לבדה בגישה הלעומתית כלפי טהרן.

האינטרס הישראלי הוא כמובן לשמר את המעורבות האמריקאית במזרח התיכון. ישראל יכולה להרוויח מירידת המתח בין איראן למדינות האזור, אבל עדיף שזה יקרה בהשפעה אמריקאית ולא סינית, שכן הסינים, בניגוד לאמריקאים, לא לוקחים בחשבון את האינטרסים הגאו־אסטרטגיים של ישראל בתכנון מדיניותם.

שני היבטים בעייתיים במדיניות הישראלית

שני היבטים במדיניות הישראלית בעת הזאת תוקעים טריז בינה לבין ארצות הברית ומחישים את הנסיגה האמריקאית: ההפיכה המשטרית והיחס לסוגייה הפלסטינית.

מהלכי הממשלה לריסוק הדמוקרטיה הישראלית עומדים בניגוד גמור לערכים הדמוקרטיים-ליברליים האמריקניים, ומטילים צל כבד על הברית הערכית שבין שתי המדינות. ההגנה על הערכים הללו עומדת בבסיס קיומה של האומה האמריקאית וגם מתבטאת ברוב הגדֶל שיש לציבור הליברלי בארצות הברית, על פני הפופוליזם הטראמפיסטי, ההולך ונסוג. ביטוי אחר לכך הוא המעורבות ההולכת ומעמיקה של האמריקאים במלחמה באוקראינה – במשאבים, נשק ומודיעין מזה, ובגיבוש הקואליציה נגד רוסיה מזה – בשם אותם הערכים.

לכן, ממשל ביידן לא יכול לעמוד מנגד כשממשלת נתניהו מובילה מהפכה משטרית שמבקשת לפרק את הדמוקרטיה הישראלית. בביקורו לאחרונה בישראל הבהיר מזכיר המדינה אנתוני בלינקן שישראל נדרשת ל"כבוד לזכויות אדם, מערכת משפט שוויונית, זכויות של קבוצות מיעוט, שלטון החוק, עיתונות חופשית וחברה אזרחית איתנה". זה מחיר הברית בין המדינות, וככל שישראל תמאן לשלם אותו, כך גם תקטן המחויבות של ארצות הברית לקיים את חלקה.

לכך יש להוסיף את מדיניות הממשלה ההרסנית בנושא הפלסטיני. היא איננה מסתכמת בעשור של קיפאון מדיני וסרבנות מצד ההנהגה הישראלית (שכעת כוללת תומכי סיפוח מובהקים בדמות סמוטריץ' ובן גביר), אלא גם במהלכים כמו ביטול חוק ההתנתקות, חזרתו של הסיפוח דה־יורה לשיח והעמקתו של הסיפוח דה־פקטו, לצד אצבע קלה על ההדק ומספר שיא של הרוגים פלסטינים.

למרות האינטרס הישראלי בפעלתנות אמריקאית באזור, ממשלת נתניהו עושה כל שלאל ידה כדי להקשות על האמריקנים לפעול באזור ולעמוד לצדה. דבקותה של ישראל בעמדות קנאיות – הן בגזרה הפנימית–משטרית והן בגזרה הפלסטינית – חותרת אפוא תחת האינטרסים שלה־עצמה, ומסייעת להרחקת ארצות הברית מהזירה האזורית.

הסיכוי והסיכון

לארצות הברית יש הזדמנות למנף את את השינוי שחוללו הסכמי אברהם, בכך שהעצימו את השפעתן של איחוד האמירויות, בחריין ומרוקו על ישראל, ולקדם את סוגייה הפלסטינית. זאת, בהתבסס על הקונסנזוס האזורי סביב היוזמה הערבית מ־2002. הישענות על היוזמה הערבית, הידועה גם כ"יוזמה הסעודית", היא גם הדרך לצרף את הסעודים למשוואה. מהלך כזה הוא אינטרס מובהק של מדינת ישראל, שכן אחרת היא תימצא בבדידות מזהרת באזור החף מהשפעה האמריקאית.

לארצות הברית, כמעצמה גלובלית עם אינטרסים חובקי עולם, יש גם אינטרס להיות השחקן הדומיננטי במזרח התיכון ולא לתת לרוסים, לסינים ולאסלאמיסטים למלא את הוואקום; אלא שהחשש הפוליטי מהלובי המתקרא פרו־ישראלי מונע מהאמריקאים להפעיל את מלוא כובד משקלם בסוגייה הפלסטינית, וגם מקשה עליהם לחזור למסלול של הסכם עם איראן.

מאחר שסין לא היתה, ולעולם לא תהיה, גורם שמדינת ישראל יכולה לסמוך עליו מבחינה גאו־אסטרטגית, מוטלת עלינו החובה לעשות כל שנדרש כדי להקל על הממשל האמריקאי לחזק את השפעתו האזורית. לפיכך, נסיגה של ממשלת נתניהו מההפיכה המשטרית נחוצה לא רק לדמוקרטיה ולכלכלה הישראלית, אלא הכרחית לביטחונה של ישראל.

הטענה של תומכי ישראל בוושינגטון, הגורסת כי העובדה שישראל היא הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון מבטיחה שהברית עם האמריקאים תיוותר איתנה, מוטלת בספק רב – הן משום שאנחנו פוגעים כאמור בערכי הדמוקרטיה הליברלית, והן משום שאנחנו מקשים על האמריקאים לממש את האינטרס שלהם ביציבות באזור, בעיקר בהקשר האיראני והפלסטיני. סדר היום של קואליציית נתניהו־החרדים־המשיחיים, המפורט בהסכמים הקואליציוניים, עומד בניגוד חד לאינטרס הישראלי המרכזי בתחום הביטחון הלאומי: חיזוק הברית עם ארצות הברית, וסיוע לארצות הברית לחזור למעמד דומיננטי באזור.

המאמר פורסם בכתב העת "תלם", ב-15 במאי.