מהלך אזורי-בינלאומי נרחב, ביוזמה ובהשתתפות ישראלית, ייתן מענה להיעדר התשתיות ברצועה. יהיה מי שינסה לטרפדו, אולם אם ניתלה בכך כדי לבלום כל מהלך – הבעיה תישאר לפתחנו ולא תיעלם.
המשבר ברצועת עזה – המדיני, הביטחוני, ההומניטרי והכלכלי – עומד על המדוכה הישראלית, האזורית והבינלאומית, זה שנים ארוכות. עם זאת, מאז ההתנתקות בקיץ 2005 והשתלטות חמאס על הרצועה בקיץ 2007, נוצר מצב שמסכן את האינטרס הישראלי ומחייב קבלת החלטות אמיצה.
מחד גיסא, המצב ברצועה אינו לכאורה מעניינה של ישראל, שהרי ישראל יצאה מעזה. מאידך גיסא, בתוכנית ההתנתקות נקבע כי ישראל תמשיך לספק לעזה מים, חשמל, גז ודלק וכן תשלוט במעבר סחורות אליה. זאת ועוד, מאז השתלטות חמאס, ישראל מטילה סגר יבשתי וימי, שאמנם משתנה בהתאם להתפתחויות ורמת העימות, אולם מותיר את ישראל כמי שמחזיקה, במידה רבה, ב"מפתח הכלכלי-הומניטרי" לנעשה ברצועה.
המאמר פורסם ב"הארץ" ב-18 במרץ, 2019