ב-13 ביוני הושבעה הממשלה ה-36 של ישראל בראשותם של נפתלי בנט ויאיר לפיד (ברוטציה) – ממשלה ראשונה מאז 2009 שבראשה לא עומד בנימין נתניהו. מכון מיתווים רואה בממשלה החדשה הזדמנות לקדם תמורות מהותיות במדיניות החוץ של ישראל וכן לשפר את אופן ניהולה ותכנונה של מדיניות זו. תחומים מסוימים דורשים שיקום דחוף אחרי שנים של הזנחה; אחרים דורשים התאמה לאתגרים הצפויים לישראל בטווח הזמן הקרוב; תחומים נוספים מהווים מרחב הזדמנות לקידום האינטרסים הלאומיים ארוכי הטווח ומערכת הערכים הדמוקרטית-ליברלית שישראל מחויבת לה.
צוות חשיבה מיוחד במכון השקיע במהלך החודשים האחרונים בגיבוש תוכנית מדיניות חוץ כוללת ורחבה לממשלה, הכוללת עקרונות מנחים והמלצות מדיניות קונקרטיות בשורה של נושאי מפתח. הממשלה ה-36 היא ממשלת קצוות אידאולוגיים, המבוססת על זכות וטו של המחנות החברים בה. מוטת פעילותה בשורת סוגיות של מדיניות חוץ – בעיקר בתחום הישראלי-פלסטיני – מוגבלת מיומה הראשון. המסמך שגיבשנו אינו מתעלם ממגבלות פוליטיות אלה ועוסק בהמלצות בנות יישום. עם זאת, בתחומים רבים הוא כן מבקש לצפות אל מעבר לאופק הפוליטי הנראה כיום לעין. להלן עיקרי התוכנית:
1. יש הזדמנות להפוך את הסכמי הנורמליזציה מניצול מצב ארעי לאירוע משנה כללי-משחק, שיגדיר מחדש את מקומה של ישראל באזור. ישראל צריכה להעמיק את תשתית הקשרים עם איחוד האמירויות, בחריין, מרוקו וסודאן – ולמנף אותם ליצירת מומנטום מחודש לקידום שלום ישראלי-פלסטיני. חיבור מחודש של המסגרת האזורית לנושא הפלסטיני לא רק יסייע בהעמקת הקשרים הקיימים עם מדינות הנורמליזציה, הוא יכול לשמש זרז משמעותי להרחבת הנורמליזציה ולרתום אליה מדינות נוספות בעלות חשיבות אסטרטגית, כסעודיה, עיראק, עומאן ומדינות מזרח אסיה המוסלמיות.
2. הממשלה צריכה להתחייב לספק מענה לשאיפות הלאומיות של הפלסטינים במסגרת פתרון של שתי מדינות. במצב הקיים, בהיעדר תנאים מתאימים לחידוש משא ומתן על הסכם קבע, על הממשלה להכין ולפתח את התשתית החוקית, הארגונית, הפיזית, הכלכלית והחברתית הדרושה לחידוש תהליך שלום בעתיד. בטווח הקצר, היא צריכה לפעול לחיזוק הרשות הפלסטינית ולהימנע מפעולות שיהפכו את פתרון שתי המדינות לבלתי אפשרי.
3. יש לנקוט גישה מדינית חדשה – פרואקטיבית, יוזמת – בנושא רצועת עזה. על הממשלה לפעול להחזרת השליטה של הרשות הפלסטינית ברצועה, להחלשת חמאס ולמעורבות בינלאומית ארוכת טווח בפיתוח כלכלי של הרצועה.
4. להפנות משאבים משמעותיים לשיקום היחסים עם ירדן. מערכת היחסים עם הממלכה ההאשמית הידרדרה בתקופת נתניהו לכדי משבר בעל השלכות אסטרטגיות. על ישראל להפוך לגורם מעורב בחיזוק ושיקום של כלכלת ירדן ולהגדיר יעד זה כמטרה אסטרטגית. זאת, הן לשם הבטחת היציבות השלטונית בממלכה והן כבסיס מעשי לחיזוק הקשרים עמה.
5. להעשיר את מרקם היחסים עם מצרים מעבר לממד הצבאי והממד האנרגטי אל התחום האזרחי. בנוסף לכך, על הממשלה לפעול להפניית מאמצי התיווך המצריים לחיזוק מעמדה של הרשות הפלסטינית בגדה וברצועה ולחידוש הדיאלוג המדיני בין הרשות לישראל.
6. ישראל צריכה לראות בהתפרקות המתמשכת של הכלכלה והחברה בלבנון סכנה ישירה לביטחונה הלאומי. כפועל יוצא מכך, על הממשלה לפעול לייצוב המצב באמצעים שונים ולצמצם מוקדי מתיחות פוטנציאליים. במקביל ובנפרד, עליה להגביר את הלחץ המדיני נגד המאמצים האיראניים לשדרוג מערך הרקטות של חיזבאללה.
7. לפתוח דף חדש ביחסי ישראל עם האיחוד האירופי. מהלך זה צריך להיעשות בראש ובראשונה באמצעות העמקה, הרחבה ומיסוד של היחסים עם האיחוד והגדרתו כשותף ערכי ורב-משמעות. במקביל, על הממשלה להמשיך בשיפור היחסים הדו-צדדיים עם מדינות אירופה. יש להקפיד כי הדבר לא ינוצל להחלשת האיחוד או לדחיקתו מתהליכים אזוריים ובינלאומיים, ולהעדיף את קידום הקשרים עם הדמוקרטיות הליברליות באירופה. יש לאפשר ולעודד שחקנים אלה למלא תפקיד משמעותי יותר בקידום מאמצים מדיניים בתחום הישראלי-פלסטיני ובחיזוק תהליכי הנורמליזציה.
8. מומלץ לראות באגן הים התיכון מרחב הזדמנות משמעותי. מדובר בנקודת ממשק אסטרטגית בין זירות שונות בעשור הבא ומרחב הזדמנות ליצור, יש מאין, שותפויות ויוזמות מדיניות וכלכליות עם מדינות המזרח התיכון, צפון אפריקה ואירופה.
9. על הממשלה להגדיר את הים האדום כמרחב אסטרטגי. אזור זה הוא נקודת מפגש של אינטרסים ישראליים – כלכליים, ביטחוניים ומדיניים – ומרחב הזדמנות לחיזוק שיתוף הפעולה עם שורה של מדיניות ערביות, אתיופיה ומדיניות קרן אפריקה ואף עם מדינות שאינן מקיימות יחסים דיפלומטיים עם ישראל (במיוחד סעודיה). במסגרת זו ישראל אף צריכה לבחון אפשרות לסייע בתיווך וקידום תהליכי שלום והסדרה באזור.
10. יש להיצמד לעקרון הניטרליות הא-מפלגתית בניהול יחסי החוץ עם ארה"ב. לנוכח מגמת הנסיגה ההדרגתית של ארה"ב מהמזרח התיכון, על הממשלה לפעול לשימור מעורבות אמריקאית בנושאים המהותיים ליחסי החוץ והביטחון של ישראל. בנוסף כך, הממשלה צריכה לשקוד על תיקון היחסים עם היסודות הפרוגרסיביים של הקהילה היהודית בארה"ב.
11. הממשלה צריכה לתמוך במתווה הסכם הגרעין. זאת, כמסגרת ההתייחסות של הקהילה הבינלאומית להקפאת הפרויקט האיראני, ולפעול מתוך המתווה להרחבתו, כך שהוא יחול גם על פעילותה האזורית של איראן ועל מאמציה לפיתוח מערכות התקפיות.
12. ממשלת ישראל צריכה לשנות באופן מהותי את תפישתה בנושא משבר האקלים. יש לראות במשבר סוגיית מדיניות חוץ בעלת חשיבות אסטרטגית ודחיפות מיידית. המזרח התיכון ומזרח אגן הים התיכון הם "נקודה חמה" של השלכות משבר האקלים. זהו משבר המעצים ממילא את הסיכון לסכסוכים ולפגיעה באיכות החיים, אך בה בעת יוצר מרחב הזדמנות חשוב לשיתופי פעולה אזוריים, ואף מקומיים בהקשר הישראלי-פלסטיני. כמו כן, חשוב להפנים שסוגיות סביבתיות, כצמצום פליטות גזי החממה וקידום אנרגיה מתחדשת, הן רכיב אינטגרלי במדינות החוץ של דמוקרטיות ליברליות, ונודעת להן השפעה ישירה על תדמיתן ועוצמתן הבינלאומית.
13. ממשלת ישראל ומערך החוץ שלה צריכים להפריד במעשה ובדיבור בין ביקורת על מדיניות ישראל ובין דה-לגיטימציה של זכותה להתקיים. ישראל צריכה לאפשר ביקורת מחוץ על מדיניותה ולהתמודד עמה – גם אם לתפישתה היא חריפה או לא מוצדקת. על מערך החוץ לנהל דיאלוג פתוח עם מבקרים מהמערכת הבינלאומית ומארגוני החברה האזרחית בארץ ובעולם.
14. מדיניות החוץ חייבת לגלם את ערכי המופת – חירות, צדק, שלום ושוויון – שחותמי מגילת העצמאות הגדירו לישראל כחברה במשפחת העמים, ולשקף ערכים גלובליים הנגזרים מהשתייכותה למחנה הדמוקרטיות הליברליות. בהקשר זה יש לומר כי הכפפת מדיניות החוץ והסחר של ישראל לאמת מידה מוסרית מקבלת משנה תוקף בעידן שבו השפעתה הגלובלית של ישראל גוברת, ופעולותיה משליכות על המציאות האזורית והגלובלית.
15. משרד החוץ צריך לקחת חלק כשותף מוביל בעיצוב מדיניותה של ישראל בסוגיות אסטרטגיות הנוגעות בליבת האינטרסים הלאומיים. אנשי המקצוע של המשרד צריכים לשבת סביב שולחן הממשלה, להשתתף בדיוני הקבינט המדיני-ביטחוני ולמלא תפקיד משמעותי במטה לביטחון לאומי (מל"ל). עמדות משרד החוץ בסוגיות מדיניות צריכות לבוא לידי ביטוי גם בשיח הציבורי.
16. מומלץ למשרד לשיתוף פעולה אזורי לאמץ תפישת הפעלה ייחודית של "מרחב מאפשר" (Facilitator), כדי לתמוך בקידום קשרים ויוזמות של גורמים ישראלים בלתי ממשלתיים במזרח התיכון – בעיקר של החברה האזרחית וקהילת העסקים. המשרד צריך לקחת על עצמו את מינוף הנורמליזציה עם האזור למטרת קידום יחסי ישראל עם הפלסטינים ואת בנייתה מחדש של מערכת היחסים בין ממשלת ישראל להנהגת הרשות הפלסטינית.
17. מומלץ לפצל את ועדת החוץ והביטחון לשתי ועדות נפרדות – ועדת החוץ וועדת הביטחון. כל עוד לא בוצע פיצול כזה צריכה ועדת החוץ והביטחון להגביר את היקף הדיונים שהיא מקיימת בנושאי חוץ וכן לקיים בקרה שוטפת על מדיניות החוץ של ישראל.
**המאמר פורסם ב"הארץ", 3 בנובמבר 2021
