בחסות הדשדוש הישראלי: איראן כבר מעצבת את המציאות האזורית ביום שאחרי

"הדבר היחיד שמשותף לנו ולממשלת ישראל הוא שגם אנחנו לא מאמינים בפתרון שתי המדינות". על הציטוט הזה לא חתום חבר קונגרס מהאגף הניצי של המפלגה הרפובליקאית או פעיל ימין קיצוני ישראלי – אלא שר החוץ האיראני בכבודו ובעצמו. הוא מדגיש מה שברור לכל מי שחרד מההשפעה האיראנית הגוברת באזור: ההימנעות של ישראל מלדון בפתרון מדיני עם הפלסטינים בעת הנוכחית היא ברכה אמיתית למנהיגים בטהרן, זרז להרחבת השפעתם ולדחיקת ישראל מהאזור. זהו מכשול עיקרי בפני הסיכוי להפוך את מתקפות 7 באוקטובר ו-13 באפריל להזדמנות ליצירת ברית אזורית מול איראן.

המתקפה בשבת צריכה להיות מהלומה משמעותית לאיראן ולמעמדה האזורי. זו אף עשויה להיות נקודת מפנה בהתלכדות האזורית והגלובלית אל מול האיומים שאיראן יוצרת – וזאת בנקודה קריטית, ערב הגעתה ליכולת גרעינית. היא ממחישה לארצות הברית ולמדינות האזור את הצורך לשלב כוחות אל מול איראן אגרסיבית יותר, אלימה יותר, גורם מערער יציבות. היא יכולה לשמש מרכיב חשוב ביצירת "מתיחת יתר" (overstretch) איראנית, שמעורבותה הרב-זירתית באמצעות בעלות הברית שלה מציבה אותה במסלול התנגשות אל מול האינטרסים האזוריים והגלובליים.

זוהי הזדמנות להפוך את רשת השלוחות של איראן מנכס לנטל עבורה בזירה האזורית. המלחמה חידדה בעולם הערבי את הפער שבין המחויבות של בעלות הברית האיראניות להנחיות טהרן ובין האינטרסים המקומיים במדינות המארחות-שבויות בידה. הביקורת הגוברת בלבנון על מעורבות חיזבאללה, וההתנגדות של ממשל אסד לאפשר מתקפה על ישראל משטחו, הן דוגמאות בולטות להכרה הגוברת במדינות אלו במחיר שהן משלמות על התערבות איראן בניהול ענייניהן.

וכך, מתקפת 13 באפריל היתה אמורה לשמש ציר מרכזי ביכולת לקדם ברית ישראלית-אזורית אל מול איראן, בתמיכה אמריקאית ובינלאומית. מבחינתן של מדינות המפרץ, המתקפה האיראנית הפרה בגסות את המרחב האווירי של הים האדום. והאיום האיראני משליך ישירות על אינטרסים מהותיים של הקהילה הבינלאומית. איראן הפכה בראייה בינלאומית לאיום אזורי מוחשי, אשר לו אדוות שיכולות לערער את היציבות לא רק במזרח התיכון אלא גם מעבר לו. המתקפה מגבירה את תחושת הדחיפות בקרב ארה"ב ומדינות המערב לתמוך במאמץ של יצירת קואליציה אזורית.

דרוש חזון משותף

אלא שהמערכה בעזה הבהירה שהתקדמות אל ציר אזורי משותף תלויה ישירות בהסכמה ישראלית לדון בחזון מדיני מול הפלסטינים. ההצהרות הסעודיות האחרונות מבהירות בקול ברור – תמו הימים של נורמליזציה ללא פלסטינים. המחיר הציבורי של קשירת קשרים אסטרטגיים עם ישראל עלה והוא כרוך עתה שוב בהתקדמות מדינית כתנאי למימוש וקידום הנורמליזציה עם ישראל.

וכך, הסכמה ישראלית לדון באופק מדיני של שתי מדינות היתה יכולה להיות דווקא עתה מכה מכרעת לאיראן, אבל ההזדמנות הזו מוחמצת בחריפות בשל מדיניות הממשלה. במקום ש-7 באוקטובר ישמש ליצירת נקודת מפנה בשיתוף הפעולה הביטחוני הגלוי בין ישראל למדינות ערב – כך שהניצחון התודעתי של חמאס ייהפך להפסד אסטרטגי של איראן ושלוחותיה – מדיניותה של ממשלת ישראל משרתת את המטרות האיראניות. כפי שכתב פואד סניורא, ראש ממשלת לבנון לשעבר, במאמר נדיר בכנותו בינואר השנה – הידיים האזוריות מושטות עתה לישראל, אך היא מסרבת לאחוז בהן.

בישראל חגגו בימים האחרונות את הקשר האזורי האמיץ – את ההשתתפות הפעילה של ירדן ומדינות אחרות במאמץ להגן על ישראל. הרגע הנדיר הזה של שיתוף פעולה לנוכח איום משותף עלול ליצור תחושה מדומה של מומנטום מחודש ביחסי ישראל ומדינות ערב; אבל הוא מסתיר את התסכול העמוק אצל השותפים הקיימים והפוטנציאליים באזור מחוסר היכולת של ישראל לדבר על מטרות המלחמה. הוא מטשטש את השפל העמוק ביחסים עם ירדן ועם מדינות מפרץ ואת השלכותיו על עתיד היחסים ושיתוף הפעולה עם מול איראן.

חשוב להבדיל בין תיאום צבאי-מבצעי אל מול מתקפה ספציפית ובארגון אמריקאי לבין הקמה של ברית אזורית מדינית ופומבית, שתוכל לפעול כחזית אחידה מול מאמציה האזוריים והגרעיניים של איראן. קואליציה אזורית משותפת לא יכולה להתקיים רק על סמך התמודדות עם איום משותף; היא חייבת להתבסס על שותפות לקידום חזון מדיני משותף, או לפחות הסכמה על הכיוון האסטרטגי שהשותפות נעות אליו.

תהום רחבה פעורה בין עמדותיה של ממשלת ישראל לבין החזון של השותפות האזוריות, מסעודיה ועד מצרים, וסכנת ההידרדרות אל התהום הזאת נעשית מוחשית יותר למנהיגי מדינות ערב מאז 7 באוקטובר. זאת ועוד, הדאגה לעתיד יחסי ישראל והאזור – קל וחומר, ליכולת להתלכד אל מול איראן – מתחדדת מתחילת המלחמה משום שאיראן אינה שוקטת על שמריה ומנסה לדרדר את מעמדן האזורי של ישראל וארה"ב.

ניצול הוואקום

המתקפה האיראנית בשבת התקיימה למעשה במקביל למתקפה מדינית-דיפלומטית רחבה שאיראן נוקטת מאז תחילת המלחמה נגד ארה"ב וישראל. מטרתה של מתקפה זו היא להגדיר מחדש את יחסי הכוחות האסטרטגיים במזרח התיכון באמצעות שחיקת ההשפעה המדינית של ישראל, ובמשתמע של ארה"ב, במזרח התיכון, וחיזוק השפעתה של איראן.

האיראנים מנצלים את המלחמה לקידום מהלך שנועד לבטל את הנכסים שהשיגה ישראל בהסכמי אברהם ולהחזירה למעמד של מצורעת אזורית. המהלך האיראני מתמקד בלחץ על מדינות מפתח לבטל או לפחות לצמצם את הקשרים הדיפלומטיים עם המשטר הציוני. מספיק לעקוב אחרי מסעות הדילוגים האינטנסיביים של שר החוץ האיראני כדי להבין את מפת האינטרסים האיראנית. אלו כללו בין השאר את הודו – ציר מרכזי בברית האמריקאית-מפרצית-ישראלית שקידם הנשיא ביידן לפני המלחמה, מגעים מתמשכים עם הסעודים, פגישות תיאום תכופות עם נשיא טורקיה ארדואן וקריאה לניתוק היחסים הכלכליים של ארצו עם ישראל.

למאמץ האיראני הצלחה מוגבלת מאוד עד כה – אין הוכחה שיש לו השפעה ישירה על המוטיבציה הסעודית לקדם נורמליזציה או על ההחלטה הטורקית להגביל את היקף הסחר עם ישראל. עם זאת, אם מחברים את המאמץ האיראני עם אי יכולתה של ישראל להציג מטרות ברורות למלחמה ההרסנית בעזה – הרי למאמץ זה יש פוטנציאל בטווח הארוך, ככל שמעמדה של ישראל נשחק וכשלי התנהלותה קצרת הרואי בולטים לעיני כל.

הבסיס המוצק של הסכמי אברהם מבחינתן של איחוד האמירויות ובחריין היה היכולת לשלב את ישראל בתהליך אזורי ארוך טווח שיקנה יציבות ביטחונית וכלכלית. המלחמה חשפה את ישראל כמי שיורה מן המותן ושצעדיה מוכתבים על פי פשרות קואליציוניות ארעיות עם הימין הקיצוני, במקום על בסיס ראייה ארוכת טווח. היא חשפה בפני האמירתים, הסעודים והבחריינים את הפערים הגדולים בין החשיבה ארוכת הטווח של מדינות המפרץ לבין חוסר היכולת של ישראל לחשוב מעבר לרמה הצבאית הטקטית.

אל הוואקום הזה בדיוק מנסה איראן להיכנס. סנונית ראשונה להצלחה איראנית בדחיקת הנורמליזציה לאחור ניתן לאתר אצל החוליה החלשה במדינות הנורמליזציה – סודאן. ב-9 באוקטובר חידשה ממשלת בורהן בסודאן את יחסיה הדיפלומטיים עם איראן במטרה לקבל נשק למלחמתה בפלג המתחרה. מדובר בשיטת עבודה איראנית קלאסית המוכרת מתימן וסוריה – איראן זיהתה הזדמנות, ואקום מדיני שנוצר בעקבות מלחמת אזרחים במדינה בעלת ערך אסטרטגי, ומילאה אותו.

המאמץ האיראני לנצל את מלחמת עזה לדחיקתה של ישראל מהאזור אינו רק בין-מדינתי. הוא גם מתמקד בניצול הזעם הציבורי בעולם הערבי כלפי ישראל לנוכח התמשכותה של המלחמה בעזה והחמרת המשבר ההומניטרי. חזרתו של נרטיב ההתנגדות מאפשרת לאיראן לרכוב על גל האהדה לבעלות בריתה – בדגש על החותים בתימן.

אל מול חוסר אונים מצד מדינות ערב, איראן ובעלות בריתה מצטיירות כגורם היחיד שתומך במאבק הפלסטיני במלחמה ההרסנית הנוכחית. איראן מנסה ליצור ולקדם תדמית חדשה באזור ובמישור הגלובלי – לא עוד נטע שיעי זר בעולם ערבי-סוני אלא נציגת המאבק בקולוניאליזם האמריקאי במזרח התיכון. מתקפת המל"טים של 13 באפריל – על אף כישלונה – צפויה להתקבל בחלקים בעולם הערבי כעדות למחויבותה של איראן למאבק זה.

כולנו טעינו

עשור שלם עסקו מכוני המחקר ומתכנני המדיניות של ישראל בשאלה הנצחית: איזה איום חמור יותר לעתידה של המדינה – האיראני או הפלסטיני? כצפוי – כולנו טעינו. האיומים משולבים זה בזה ולא ניתנים להפרדה. כשאנו מחלישים את הגורמים המתונים יחסית בזירה הפלסטינית ומחזקים את חמאס, כשאנו שוחקים את היחסים המתוחים עם ירדן ועם מצרים, יוצרים משבר הומניטרי בעזה, מגבירים את הזעם הציבורי בעולם הערבי ומסרבים בעקשנות להציב חזון מדיני ליום שאחרי – אנחנו פותחים פתח לחיזוק ההשפעה של איראן ושלוחותיה באזור.

במזרח התיכון אין ואקום – האיראנים מומחים בניצול הזדמנות ובכניסה למרחבים של קיצוניות וסכסוך. כל עוד אנחנו נעים ללא תוכנית מדינית – ללא חזון אסטרטגי – אנחנו מאפשרים לאיראנים תנאים אופטימליים להשפעה. וכך, בזמן שאנחנו נערכים למלחמה ישירה מול איראן ובעלות בריתה, אבירי המחדל של 7 באוקטובר מהימין הקיצוני משרתים את האינטרסים האסטרטגיים של איראן. חמנאי וראיסי לא יכלו לקוות לבעלי ברית צפויים כל כך ויעילים כל כך כסמוטריץ' ובן גביר. פעם נוספת במערכה הארורה הזו – ישראל לא מחמיצה הזדמנות להחמיץ הזדמנות.

ד"ר גיל מורסיאנו הוא מנכ"ל מכון מיתווים.

מאמר זה פורסם ב–"הארץ" ב-17 באפריל 2024.